שכנות סוס ג'נין בירושלים, בעזה ובגליל

בכניסה המזרחית למחנה ג'נין עומד סוס ברזל בראש מורם ומופנה לכיוון העיר חיפה, ממנה יורדים אלפי פליטים מתושבי המחנה, שגורשו מכפריהם בנכבה 1948 על ידי כנופיות ציוניות ו. מעשי הטבח והפשעים שבוצעו נגד עמנו הפלסטיני.

הסוס עומד במקום בו בוצע באפריל 2002 טבח בתושבי המחנה, בו מתו 58 קדושים ושכונות שלמות נמחקו מעל פני האדמה. מאות נעצרו ונפצעו, ומשפחות נעקרו ע"י המכונה הישראלית. של דיכוי.

הסוס נעשה ע"י האמן הגרמני, תומס קפלר, כדי להיות עד לפשע נגד המחנה ותושביו, בו הנכבה חוזרת ומתרחבת והופכת מדממת ונוראה יותר. הסוס, עומד גבוה וגאה, נבנה מהכדורים הרבים שנאספו מרחובות וסמטאות המחנה ומשרידי הבתים ההרוסים שנהרסו מעל לראש תושביהם.

הסוס של ג'נין הוא עד לגבורתו ולאומץ הלב של המחנה, שסירב להיכנע ולהיכנע לצבא הכיבוש ולפלישה הברברית שלו להרג, הרס ואכזריות.

הסוס של ג'נין נושם, מרעיד את האבק, עומד על רגליו, וקברי חללים ולוחמי התנגדות מקיפים אותו, עדיין בזירה, הוא שוכן עם קולו של גדוד ג'נין, קול הפליטים החוזרים מדמם אל שלהם. מולדת חופשית ובטוחה דורות חדשים רוכבים על הסוס ומתנגדים, דור שמתעורר מחדרי המוות והחקירה, מתעורר מתעורר.

סוס עובר מתכונן 75 שנה אחרי הנכבה במוחנו לצאת מהקיר, שתיקה ותדהמה. השם כבר לא מתאים לנו כשקראו לנו פליטים. הפכנו ללוחמים. החלטת האו"ם מס' 194 לא פתחה את הדלת החלומות המדממים שלנו. זה לא נתן לנו את המפתח לחזור לחיפה, עכו ונצרת. הסוס דוחה הכל. החגיגות הרועשות האלה שאינן נושאות אלא מפתחות עץ מזויפים, שמנו כפליטים כבר לא שמחים בטקסים ובפורמליות ובחריטה שלנו בתים על קישוטים.

האבירים ירדו מבטן הסוס, חמושים ונאמנים. הם סגרו את גבולות הגלות והעזיבה. כאן אנחנו נשארים. אנחנו מעצבים את גורלנו בעצמנו, נושאים את גורלנו כמו בתינו וממשיכים את פרויקט האיתנות האפי שלנו בדמנו ובהיסטוריה שלנו. שמשתרע בתודעה שלנו, והמודעות שלנו שנמשכת לתוך ההיסטוריה שלנו. אנחנו משלימים את חיי הרומן ובונים את הבית.

הסוס של ג'נין שכן בירושלים, בעזה ובגליל. הגדה המערבית וחמשת הקולות מתעוותים. זוהי הלגיטימיות של הפולחן, השייכות והקיום על פני האדמה הזו. הגנה על התוכן האנושי, התרבותי והתרבותי שלנו מפני התרוקנות, מחיקה , והשמדה בג'נין, כל השמות נופלים מהארונות כדי לבנות בריקדות, לעלות על גב הסוס ולהצית ברק בחשכת פליטים.

הסוס זז, החיים מתפשטים על האדמה המכוסה בדם ואנוסים. אין דגל לבן אחרי היום. הסתיים עידן התבוסות, המעוף ואי הוודאות. הנה ניצולי הנכבה, ילדיהם, נכדיהם , עידן, עצים וחלומות. הנה רוחות הרפאים של המוצאים להורג בגבולות או במחנות ובתאים. עם המשלים את חייהם הראשונים והשניים. הוא מתאר חיים חופשיים בין שלשלאות ושלשלאות, מחסום ומחסום, ובין התיישבות והתיישבות. זכריה אל-זוביידי יוצאת מהסדקים בחומה, הורסת את הכלא ומצליחה במבחן הנס, הנה האקדח של מחמוד טוואלבה ואבו ג'נדל, הנה הסוס של ג'נין.

סוס של עובר שכן בירושלים, בעזה ובגליל. במות, החלטות ופגישות בינלאומיות לא עצרו את מדיניות הטיהור האתני והטבח נגד עמנו הפלסטיני. הם לא עצרו את הריסת הבית, את ביזת הקרקע, או הרג של ילד שרודף אחרי חלומותיו תקועים מעבר לגדר. סודיות ומקררים קרים, שקובעים הגדרה עצמית, מחצית מאנשינו נמצאים בכלא, כלומר לגיטימציה בינלאומית עם כפולות שפות, תקנים ומסכות, מסתננים לקורבנות שלנו כדי לעצב מחדש את קונפליקט, הנדס את הכיבוש וכבה את שמש החולמים.

סוס עובר אוסף שוב את חלקיו, עולה מתחת להריסות וההריסות ושכן בשני העולמות. למה ישנו לגמרי? המוות הוא בשני חצאים. קדימה, יצאנו וחזרנו הולכים עם מסעותינו והמטענים שלנו. קרקע עם הדם שלנו, האבנים שלנו, הזיכרון שלנו ומה שקול הצוואה אומר במונחים של שפות ומילים, הסוס נשכן ואחר כך נשכן והחושך מתפוגג.

הכובשים וצבאם רודפים אחרי סוס ג'נין, הורגים, מסתערים ובונים חומות ומגדלים בין זמן למרחב, טילים וצלפים, כיבוש המרחב הפיזי, האווירי, החזותי, הטבעי והיופי, הסוס רץ, קופץ, מכה ו שכנה ומזעיקה את העבר, ההווה והעתיד, זה לא מועד והמוות לא מרסן אותו יותר מדי, חאזם ראאד יוצא מבטן הסוס ומסעיר טרור בלב תל אביב, זכריה זוביידי השבויה פורצת את החומה ו מתפלל שחר בנצרת, עודי תמימי לעולם לא נופל בירושלים, איברהים אל-נבולסי וגוב האריות, ירחי יריחו והר גריזים.

סוס של עובר שכן בזמן שהרוכבים עדיין בכיכרות ובבתי הכלא. הסוס אינו נושא מיקרופון ואינו עולה לדוכן. הסוס נמצא ברחובות, בסמטאות ובסמטאות. הוא השומר של החופשיים והגאים. חיים של אלה שבונים בחייהם מדינה, בית ספר וגן, ומשחררים למרחב שלנו את השתוללות היונים.

סוס עוברי שכן בירושלים הבירה, המסגד מצלצל בפעמוני הכנסייה, והכנסייה מכריזה על קולם של הנזיר, השייח' והמוצב: אנחנו חוזרים.