זו לא הייתה התאבדות

אדי כהן - העיתונאי הישראלי - מנסה להדוף את אחריות הריגת השייח חאדר עדנאן מהרשויות השלטונות בארצו, על ידי תיאור מותו הטראגי כהתאבדות, בעוד כמה ספקנים מבני עמנו קלטו את האשמה הזו וחזרו עליה. אולי כדי להדוף את ההאשמה בחוסר מעש.

מה שידוע על עדנאן הוא דבריו מלאי תקווה, אומץ, אלטרואיזם, הקרבה ונשיאתו באחריות כלפי משפחות האסירים והשהידים, תכונות אלו סותרות גורמי סיכון וסימני אזהרה לאנשים עם נטיות אובדניות. מי שפוגש את עדנאן פעם אחת, מכבד אותו לכל החיים.

זה הותיר השפעה חיובית גדולה על עצמי, על צוות "מעבר לחזיתות" ועל צופי הסרט, שהנושא שלו סובב סביב ההתנגדות והאיתנות של הפלסטינים. נוכחותו בסרט הייתה לרגל המאמר שכתבתי, "האדם לא חי על לחם לבדו", שכן הראיון שלו היה בבית החולים, שם התאושש לאחר שחלץ את חירותו מהכלא הודות לשביתת הרעב שלו ב-2015 .

מי שאינו מודע לרמות הדיכוי וההכנעה הפסיכולוגיים להם נתון האסיר הפלסטיני, במיוחד האסיר המנהלי שאינו יודע סיבה או קץ לשביו, אינו מבין את האופציה של שביתת רעב כצורה. של התנגדות וניסיון אחרון להיאבק בסוהר. חלקם עשויים לראות באפשרות זו סוג של הקצנה פסיכולוגית או ניסיון להתאבד. שביתת הרעב שימשה ככלי התנגדות בתנועות ואירועים היסטוריים רבים, המפורסם שבהם הוא השימוש בה על ידי מנהיג העצמאות ההודי מהטמה גנדי, שביצע מספר שביתות רעב כדי להביע את התנגדותו למדיניות הבריטים. כיבוש בהודו, והוא גם שימש בשנים האחרונות ככלי לדרישת זכויות וחירויות פוליטיות במדינות מסוימות.

עדנאן בקיא בנושא שביתות הרעב, שמעתי אותו פעם מדבר על הסיבות שגרמו לו לשבות, ואיך להכין את עצמו לשביתה. כמו כן הסביר כיצד השביתה מהווה כלי לחץ על ישראל, מביך אותו, וחושף בפני העולם את שרירותיותו ועריצותו. ד"ר לינה קאסם, ראש "רופאים לזכויות אדם" בשטח הפלסטיני הכבוש, שפיקחה בעניינו של עדנאן, הצהירה כי הוא מסרב לשבור את השביתה, אך הסכים להחייאה אם יאבד את הכרתו, כי הוא לא מודאג. עם מוות, אבל עם חופש, שזו הדרישה העיקרית שלו.

הוא גם התעקש שייפעלו לחץ להעבירו לבית חולים אזרחי, מה שמאשר שכל דיבור על התאבדות הוא לשון הרע טהורה. התאבדות היא הרג של אדם מתוך כוונה וכוונה, אבל כוונתו של עדנאן היא שחרור.

מנגד, הרופא של עדנאן הסביר שעלינו לשים לב להשערת ההאכלה בכפייה כאחת הסיבות שהובילו למותו, במיוחד מאז שהסביר לה ביום ה-80 לשביתה כי הרופאים והסוהרים ב- מרפאת הכלא ברמלה שוחחה איתו יותר מפעם אחת על אפשרות האכלה בכפייה, הסותרת לחלוטין את הצהרת מלטה שאושרה על ידי הפדרציה הבינלאומית של הרופאים ב-1991, שכן היא מגדירה בבירור הנחיות להתמודדות עם שביתות רעב, כפי שצוינה. שהאכלה בכפייה אינה מקובלת ובלתי מקובלת לחלוטין מבחינה מוסרית.

מערכת המשפט הישראלית שהתמהמה והתמהמה בעניינו ורשות בתי הסוהר שלא הכניסו אותו לבית החולים כדי שיינצל כשבריאותו מתעכבת, והיעדר התומך הלאומי פה אחד שיתמוך בו. כל מי ששואל: האם עדנאן התאבד? התשובה היא: זו לא הייתה התאבדות, אלא הוא נהרג בכוונה, ואנו רואים בו קדוש מעונה עם אלוהים, ואיננו משבחים איש לפני אלוהים. חאדר עדנאן יישאר כוכב זוהר שמאיר את האפלה של פלסטין הכבושה, כמו שרין אבו עקל'ה ופלסטינים חופשיים אחרים.