ולא הרגו אותו ולא צלבו, אלא נמשלה להם

האסיר, הלוחם שיח' חאדר עדנאן, נרצח ב-2/5/2023 במהלך שביתת הרעב הפתוחה שלו במשך 86 ימים נגד מעצרו השרירותי בידי מדינת הכיבוש הציונית, והיו ימים קשים וקטלניים, התא הבודד הצר. שבו הוא הודה הפך לקבר ולבית לוויות, לבד עם טיפות מעט מים, גרגירי מלח ומשאלות מורעבות. המוות התייסר מספר פעמים. המוות עף משם, אחר כך חזר נושא רעלה שמימית, והאט מאוד. אולי חיים חופשיים יציעו זמן אחר לחיות שייח' ח'דר, והסוהר, הברזל, הרוצח והשכחה לסגת.

בפעם הראשונה המוות בוכה, הוא יושב מול השיח' וכותב צוואה לאט, הוא מנגב את דמו ומרטיב את שפתיו ומעיר אותו מהתרדמת החוזרת ונשנית, והוא אומר לו שאני אחכה קצת, אולי האינטרנציונל. משלחת הצלב האדום תגיע עכשיו, אולי האו"ם יזוז ויתעורר להציל אדם שמגן על הצדק האנושי, אולי יש כאלה שהוא יבוא לספק הגנה וביטחון ולהוציא את שייח חאדר ממלכודת המיתוסים והציונות. תחבולות תקיפות סביבו.המוות חיפש את עזרת כל האפשרויות הקיימות, אך החושך סמיך וסמיך, התנשפויות עולות ויורדות, דממה קרה בגוף ובחומה, העולם הפך אילם עד שהדמעות נחנקו מתחת לפני השטח של מילים.

שיח' חאדר עדנאן ניצח בחייו ובמותו. מוות הוא חיים בפלסטין. אין משא ומתן על חירות וכבוד. אין מו"מ גם אם יעקרו את גופך מהמקום. חאדר הפך לעם בפרט. ופדיין בגדוד מהו הקדוש הזה שנשמר בצוואות עקשניות ובפסוקי הרחמן?

המוות היה מבולבל כשראה את המלאכים, העננים והציפורים נושאים את השייח ח'דר לשבעת השמיים. הסוהרים התגייסו, הדלתות נמשכו למטה, והוכרז מצב חירום בכל חלקי המדינה הכובשת. שייח' ח'דר נצח, אבל בן גפיר והציונות הדתית הפשיסטית לא קיבלו אותו. הוא מתקבל על ידי מלאכים, נביאים, אימאמים, פדיינים וספרי קודש. ירושלים, ג'נין, שכם, עזה, שירים וארץ השירה מקבלים אותו.

המדינה הציונית הרגה בכוונה את השייח חאדר עדנאן. כל כוחות הרשע שלה התחברו נגדו. התליינים, מנגנון הביון והממשלה התאספו וגייסו את כל אמצעי הדיכוי והמוות. הם אמרו שהפלסטיני הזה דוחה מאסר, השפלה ועבדות. הפלסטיני הזה דוחה את החקיקה והחוקים הגזעניים שלנו. הפלסטיני הזה מתמרד ומסרב להתמודד עם בתי המשפט הצבאיים המפלים שלנו. הפלסטיני הזה מרעיד את עמודי התווך של בתי הכלא שלנו ושל המדינה שלנו, מנטרל את הנשק החזק ביותר שלנו בעולם, וחודר לארסנל הגרעיני שלנו. הפלסטיני הזה מטלטל היותנו עם השלשלאות הקושרות את רגליו וידיו.לפלסטיני הזה יש נבואה המבשרת את מותנו מהארץ הזו, טובעים בחטא, בשחיתות ובעבריינות, וירידה עמוקה לאפרטהייד ולתהום.

המדינה הציונית הרגה את שייח' חאדר עדנאן בכוונה תחילה, הוצאה להורג וחיסול, מדינה שפוחדת מבית הספר הזה, מבית הספר של החוזרים למילותיהם הראשונות ומבהקת השמש במשמעות ובשפה, בית הספר של הנעדרים הנוכחים מגן. הנוכחות שלהם על פני האדמה, השמים, ההיסטוריה והזהות, בית הספר של הדורות שמחפש שיעורים והסגר לחייה הבאים.

הם הרגו את השייח חאדר עדנאן, כאילו רצו להרוג כל גיבור, סמל וקורבן בנו. הם רצו להרוג כל התקוממות, תרומה והפגנה. שייח חאדר כיתר על הכובשים בכלא ובכל העולם. מסר הומניטרי אוניברסלי, קולו של העם הפלסטיני שהגיע לכל הפלטפורמות והמוסדות הבינלאומיים, קולם של אלפים. אסירים נמקים בשנות החיים הכבדות, חולים, נכים ובעלי מחלות כרוניות, קול הזמן האיטי בחושך תאים ומרתפים, קולו של עם שמחפש, צמא ומת למען צדק, שלום וחירות.

המדינה הציונית הרגה את השייח חאדר עדנאן בדם קר. הם הבינו שהשיח' הפך לרומן שהתנגש והפריך את המיתוסים הדמיוניים שלהם. אסיר שמבסס תודעה אחרת ומגלם את תרבות ההתנגדות הוא מסרב כניעה ותבוסה. מחזיק בנשק שאין להם. רעב, סבלנות, תקווה ותפילה. הוא קורא לקריאה לתפילה במסגד ומצלצל באוזני הכנסייה. היא נוכחת בכל מקום, ברחוב, בבית, בצעדות ובהפגנות.

המוות היושב בתא משוכנע שהמת הזה עדיין בחיים, הנה הוא כותב את צוואתו:

בשם ה', הרחמן, הרחמן: (למאמינים לא יפחד, ולא יתאבל, וה' לא יעניק לכופרים דרך נגד המאמינים, וזכותנו לעזור למאמינים). עצמותי וכוחי נחלשו מהכלא שלי ברמלה, העיר הפלסטינית האהובה והאותנטית.

המוות השתכנע שיש כוח על טבעי באדם הזה שנצלב על מוקד המוות, כוחן של הערים הפלסטיניות העתיקות, כוחו של הים, הרוח ועצי הזית הנטועים באדמה העמוקה, כוח המחשבה והרצון. שלא היו נתונים לכבולים וגדרות, כוחו של האסיר הפלסטיני היוצר חופש ביופי, באהבה, בתקווה ובחיים חופשיים.

השבוי חאדר עדנאן מות מעונה, הוא ירד מהצלב בחופשיות, אור סוחף שהרים אותו לחלל, הוא לא מת ולא נספה כשהיה מוכתם בעמידה, בדם ובגאווה.

ואלוהים הכל יכול האמין כשאמר: (ולא הרגוהו ולא צלבו, אלא נראה להם).