הפרויקט הלאומי הפלסטיני בסכנה

זו לא הפעם הראשונה שאחד הפקידים, המנהיגים והקאדרים פונה אלינו, והוא שואף בנאומו שהעם יפסיק ללחוץ עליו או על סמכותו, באמתלה שהפרויקט הלאומי הפלסטיני נמצא בשטח. סכנה, וכי מה שנדרש הוא להגן על הפרויקט הזה.

לא רחוק מאיתנו, אותה מסיבת עיתונאים ענקית נערכה על ידי ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד שתייה בנוכחות כל שרי ממשלתו בנוסף לראש שירות הביון, מג'ד פרג', וקברניטי המגזרים הגדולים בעמנו, לרבות. קברניטי הרופאים, המהנדסים, מקצועות הבריאות והמורים שהיו במסגרת הסכם עם הממשלה שמסיים את השביתות והמחאות שלהם. נאומי שתייה ופרג', הסכנה המאיימת על הפרויקט הלאומי וחשיבות ההגנה על כך. פּרוֹיֶקט! כאילו הסכנה המאיימת עליו נובעת משביתות האיגודים הללו ומהטרגדיות והייסורים של העובדים ודרישותיהם להגינות לחיות בכבוד! או כאילו השביתות הללו היו מכשול עבורם ואחרים מלמלא את חובתם הלאומית להגן על הפרויקט הלאומי הפלסטיני ולפעול להשגתו ולהפוך אותו מתיאוריה לפרקטיקה?

החזרה על הביטוי "הגנה על הפרויקט הלאומי הפלסטיני" העלתה שאלות רבות לגבי אופיו של פרויקט זה. ואיך זה נראה? האם הוא במשבר? מהם האתגרים העיקריים שלו? הדבר עורר מחלוקת בקרב האסירים, כשם שזה מעורר מחלוקת בקרב שאר החברה הפלסטינית, והבהרת עמימות זו בנושא הפרויקט הלאומי הפכה חשובה, ולכן יזמנו עבודה על פרויקט מחקר, תוך התבוננות במה הלאום הפלסטיני. הפרויקט והאתגרים החשובים ביותר שלו? מה שמצאנו במסגרת המחקר שלנו היה:

הפרויקט הוא הרעיון שלפני המימוש, והוא חזון ואסטרטגיה עתידיים המשלבים מחשבה ופרקטיקה, גישה וביצוע, ומטרות ואמצעים להשגתם.

וכשאומרים פרויקט לאומי משמע שמדובר בפרויקט הקשור למולדת "מקום מגוריו של אדם ומטהו, ואליו הוא שייך בין שנולד בה ובין לאו".

לכן, כאשר המולדת חשופה לאיום המשפיע על קיומה, עליה לקיים פרויקט לאומי שיחזיר את שיקול המולדת כחופשית. כל מי שעוקב אחר ההיסטוריה של עמים נתונים לקולוניזציה ישים לב שפרויקטים אלו היו תמיד פרויקטים של שחרור לאומי במחשבה ובפועל, וכאשר מימד השחרור הלאומי נעדר מהם, הם הופכים לכלי בשירות הקולוניאליזם או ב. שירות האליטות שמשתמשות ברעיון הלאומי לטובת העם. הפרויקט הלאומי הוא פרויקט של חופש, עצמאות וכבוד לאומי לכל עם.

לפיכך, הפרויקט הלאומי במובנו הכללי הוא הפרויקט של שחרור המולדת הגנובה, פלסטין, והחזרה אליה להגדרה עצמית. חני אל-חסן אומרת: "אנשים כולם עמים. הקבועים של הפרויקט הלאומי שלהם סובבים סביב שלושה קריטריונים: שמירה על יוקרה וכבוד לאומי, ודבקות בכל גרגר חול מאדמת המולדת".

הפרויקט הלאומי הפלסטיני, שזרעיו הראשונים החלו להתגבש בשנת הנכבה 1948 לספירה כאנטיתזה לכיבוש ולפרויקט הקולוניאלי הציוני, עבר מכלול של תמורות שהחלו עם השקת תנועת השחרור הלאומי הפלסטינית, פת"ח, בשנת 1965 לספירה, אשר הגדיר בבירור את צורת הפרויקט הלאומי כפרויקט שחרור לאומי המבוסס על המטרה של שחרור פלסטין ומאבק מזוין. שיטה בלעדית להשגת המטרה.

תחילת השינוי בצורה של פרויקט זה הייתה בשנת 1974 לספירה, כאשר המועצה הלאומית אישרה את התוכנית הפוליטית הביניים על ידי אישור הקמת הסמכות הלאומית העצמאית של העם על כל חלק בפלסטין שישוחרר, ל להפוך לחלוטין את צורת הפרויקט הלאומי הפלסטיני מפרויקט השחרור השלם לקבלה של שחרור חלקי, ולעבור מרעיון המולדת לרעיון המדינה.
בשנת 1991 לספירה, בוועידת השלום למזרח התיכון במדריד, הידרדרה צורת הפרויקט הלאומי, אשר הוחלט בשנת 1988 לספירה בהכרזת עצמאות בהתאם להחלטה 181 על מנת לקבל את החלטות 242 ו-338 כבסיס. למשא ומתן לפתרון סופי לסוגיה הפלסטינית.

ב-13 בספטמבר 1993 חתם אש"ף עם ישראל על הסכמי אוסלו, שקבעו בטווח הארוך את תקרת הפרויקט הלאומי הפלסטיני, שלא יעלה על פיתוח השלטון העצמי הפלסטיני לכדי מדינה לא ריבונית - בת קיימא?! - כפופה. לשליטה של המדינה הכובשת בכל התחומים.

שלמה בן עמי (עבד בממשלת ברק) אומר: "הסכמי אוסלו מבוססים על כללי השיטה הניאו-קולוניאלית, ומשמעות הדבר היא שהם הושתתו על מעין חיים המאופיינים בתלות של אחת משתי המפלגות. מצד שני לנצח."

בשנת 2005 לספירה נבחר אבו מאזן לנשיא הרשות, והוא אימץ בבירור דרך שלווה והוקיע כל התנגדות מזוינת שסיימה את אינתיפאדת אלאקצא ובזבז את היכולת ליהנות מתוצאותיה, שהטילו צל על צורת הפרויקט הלאומי, שהפך לפרויקט שליו המבוסס אך ורק על שיטת המשא ומתן. משבר הפרויקט הלאומי הפלסטיני החריף בעקבות חלוקת הגיאוגרפיה המדינית הפלסטינית בעקבות החלוקה ב-2007 בין פתח לחמאס (הגדה המערבית ועזה), שהובילה לדואליות שלו ואיימה על אחדותו כפרויקט ושחרור לאומי עם אחד. מטרה ואסטרטגיית פעולה לאומית אחת.

כך, בסופו של דבר, היגיון הרשות גבר על היגיון המהפכה, ובכיוון הפועל לביסוס נוסף של החלוקה בין שתי מפלגות השלטון והשלטון (פתח וחמאס), כך שהפרויקט הלאומי הפלסטיני. שקיים היום כבול עם הגבלות נוספות, מה שגרם לסוגיה הפלסטינית להיות רחוקה מכל פתרון המכיר בזכויות העם הפלסטיני.גם אלה הזמניים, המחייבים את פינוי הכיבוש מהאדמה הכבושה בחמישי ביוני 1967 לספירה. , פירוק ההתנחלויות, החזרת הפליטים והקמת מדינה עצמאית שבירתה מזרח ירושלים, אינם בהישג יד, ומדוע?

כי הפתרון המוצע היום הוא, במהותו, פתרון ביטחוני שמטרתו לדכא את ההתנגדות המזוינת כדי להבטיח את ביטחונה של ישראל ולשחרר את ידה לבניית התנחלויות נוספות בגדה המערבית ולהשלים את ייהוד ירושלים, וכדי שלא יישאר דבר. לנהל משא ומתן אם המשא ומתן ייצא יום אחד מתוך המנהרה של כותרות האבטחה שלו.

הפלגים הפלסטיניים העיקריים, פתח, חמאס והחזית העממית, מנו כמה סיבות למבוי סתום של הפרויקט הלאומי, ולמרות שהיו חלוקים בהצגתם בצורה, הסכימו פה אחד על המהות, שהיא הפרויקט הלאומי הפלסטיני. נמצא בבעיה ועומד בפני אתגרים גדולים.

בין האתגרים החשובים ביותר של המימד העצמי הפנימי, שאנו רואים בהם החשובים ביותר כדי להתגבר על הממדים האחרים, העומדים בפני הפרויקט הלאומי הפלסטיני הם:

■ ראשית: הרשות הלאומית הפלסטינית, שאושרה על ידי המועצה המרכזית של אש"ף והוקמה בשנת 1994 לספירה, הפכה במהרה לחלק השולט והפרה את המשוואה על ידי דחיקה מהדהדת לשוליים של אש"ף ופתח, שהפכו לשני כלים בידיה, וזה מחק את המשוואה. כל תפקיד אפשרי עבורם.
החלשת אש"ף ופת"ח ודחיקתם לשוליים לטובת הרשות הלאומית, הפכה את מרכז פתרון הסוגיה הפלסטינית לתלוי ברצונה של המפלגה החזקה ביותר בהסכמי אוסלו שהקימה את הרשות הלאומית, שהיא הכיבוש.

■ שנית: חמאס והאסלאם הפוליטי, שקצר את מבוקשו בזירה הפוליטית, תוך ניצול מה שהדת סללה עבורו, שקשור באמונה בלב העם, כדי לנצח בבחירות למחוקקים ב-2006 לספירה, ולהמשיך בפרויקט שלה לשלוט איתן בעזה ולפצל את שאר המדינה לשני חלקים בחלוקה המשפיעה על משילות וגיאוגרפיה. פוליטיקה, כלכלה, חברה והפרויקט הלאומי הפלסטיני. כמו שפת"ח לא הצליח להגן על עצמו מפני את הפיתוי של הרשות, עשה גם חמאס.

■ שלישית: הפילוג השולט בסצנה הפלסטינית מאז 2007, גורם לקרע עמוק שהגיע לעומק החברה הפלסטינית, ביטחונה האינטלקטואלי והשתייכותה הלאומית, שהביא לאובדן היכולת להגיע לפיוס או להסכמה. לכל הפחות, על אסטרטגיה לאומית אחת המנסחת מחדש את תוכנית הפעולה הלאומית המאוחדת, שיכולה להקל על הדילמה של הפרויקט הלאומי הפלסטיני, ותנאים אובייקטיביים ובינלאומיים אינם מאפשרים אימוץ של שתי אסטרטגיות או יותר בו-זמנית; כי זה יבטל כל הישג, אפילו לא משמעותי, שהושג או הושג על ידי כל אחת מהאסטרטגיות.

המשך חלוקה זו קשור לאליטה הפוליטית השלטת והמפוזרת, שהפכה לתרגול הרס עצמי של הפרויקט הלאומי הפלסטיני על ידי התעקשות לתת עדיפות לאינטרסים מפלגתיים ואישיים על פני האינטרס הלאומי הכללי.

■ רביעית: נטישת זכות ההתנגדות. התנגדות היא כל פעולה שמטרתה להגשים את השאיפות הפלסטיניות לשחרור מכיבוש ועצמאות. פעולה זו השתנתה בין התקוממות עממית לבין פעולת קומנדו מזוינת (פעולה עממית ופעולה עילית).
ההתנגדות הפלסטינית סבלה מירידה בבהירות צורת ההתנגדות הנדרשת ממנה, מנוסחת המאבק המזוין לנוסחת המאבק בכל האמצעים אל הנוסחה של התנגדות עממית תקינה, ואז עד מהרה הפכו האמצעים הללו ל- שיטה אחת שהיא משא ומתן, ואימוץ הלגיטימציה הבינלאומית כתחליף ללגיטימציה של המאבק.

אימוץ ההתנגדות כאופציה אסטרטגית והדגשת כל צורות המאבק היא אחת מנקודות הכניסה המרכזיות לחלץ את הפרויקט הלאומי ממשברו, הגעה לפתרון מדיני עם ישות אגרסיבית, כובשת מתנחלים כמו ישראל, היא כמעט בלתי אפשרית.
כאן נשאלת השאלה, איך נוכל לצאת מהמבוי הסתום?

השימוש שלנו במילה מבוי סתום במקום משבר בא כביטוי למה שגדול מהמשבר, והוא מעיד על סכנה ממשית המאיימת על עמודי התווך של הפרויקט הלאומי הפלסטיני, ורגע קריטי ומכריע הקשור לעתיד העניין הפלסטיני. וגם גורלם של האחראים על כך.
המשבר הוא בעיה מורכבת, סערה ומצב מלחיץ בו השיטות המקובלות לפתרון בעיות הופכות ללא מסוגלות להבין את נסיבות המשבר ולהגיע לפתרון. לכן, ללא פתרונות יצירתיים שאינם רגילים, המשבר יעמיק עוד יותר ויהפוך למבוי סתום, כלומר יגיע למבוי סתום, שאין ממנו מוצא אלא ביציאה מאותה דרך שהביאה. אותנו אל הקצה הסגור וחוזר אל המקום שהוביל למבוי סתום זה, מכיוון שהמקום המושחת מוביל לתוצאות רעות.

ישנן נקודות הסכמה רבות שהפגישו מאז ומתמיד את פלגי הפעולה הלאומית הפלסטינית, במיוחד פתח וחמאס, שני הקטבים של המשבר של התנועה הלאומית הפלסטינית. החל עוד יותר, ובהקשר זה, ניתן להתייחס להסכם שהתקיים ב-2015 בביירות, וההסכם שהשיג את מסמך האסירים (מסמך ההסכם הלאומי).

הצלת הפרויקט הלאומי הפלסטיני דורשת רצון ותעוזה קולקטיבית בהצעת הצעות ובעימות, וחשיבה מאורגנת שבה אנו קוראים מחדש את המציאות הפלסטינית, בהתבסס על האינטרס הלאומי העליון ולקראת בניית אסטרטגיה לאומית כוללת ומאוחדת המגדירה ומאחדת בבירור מטרות. קבועים והתייחסויות, ומכין תוכניות, כלים ואמצעים למעקב ויישום תכניות פעולה בצורה מי משקיע במשברים ומשתמש בשיטות לא מוכרות (יצירתיות) שיכולות להיענות לשאיפות העם הפלסטיני, ולייצר פער ב חומת המבוי הסתום של הפרויקט הלאומי הפותחת פתח לתקווה בפתרון הסוגיה הפלסטינית.

תוצאות מחקר השטח שהכנו, שסקר את דעתם של יותר ממאה אסירים מפתח, חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית, על אופי הפרויקט הלאומי הפלסטיני ואתגריו, הגיעו כדלקמן:

1- רמת התמיכה של האסירים הפלסטינים בפרויקט הלאומי הפלסטיני כפרויקט שחרור שלם ועמיד היא גבוהה מאוד, בהשוואה לרמת תמיכה נמוכה מאוד בפרויקט הלאומי הפלסטיני כפרויקט שחרור חלקי ושליו.

2- השקפת האסירים הפלסטינים על הפרויקט הלאומי הפלסטיני הקיים כיום היא שלילית מאוד, שכן האסירים ראו בו פרויקט לא ברור ומעורפל, שיש בו יותר משתנים מאשר קבועים, והוא אינו מוגדר פוליטית וגיאוגרפית ואינו בעלי מאפיינים ומטרות מוגדרות, וקשור לאליטה מסוימת ולהסכמי אוסלו והפרשותיהם, והוא אינו משיג עצמאות.פוליטית וכלכלית, ואינו מפסיק את הכפיפות לכיבוש.

3- האסירים דירגו את האתגרים העומדים בפני הפרויקט הלאומי הפלסטיני כך: ראשית: הרשות הלאומית, פתח ואש"ף, שנית: נטישת זכות ההתנגדות, שלישית: פילוג ורביעי: חמאס והאסלאם הפוליטי.

4- אחת התצפיות המדהימות הייתה כתוצאה מההבדלים ברמת המודעות של האסירים לחומרת אתגר הפילוג בפרויקט הלאומי הפלסטיני: שרמת המודעות של חמאס לחומרת אתגר הפילוג הייתה. (נמוכה מאוד) בניגוד לרמת המודעות (הגבוהה מאוד) לחומרת אתגר הפילוג בפרויקט הלאומי הפלסטיני בקרב השאר מגמות פוליטיות (פתח, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית). תוצאה זו פותחת פתח להרבה סימני שאלה וסימני קריאה הדורשים המשך לימוד וחקירה!!