אצבעות ישראל מזיזות את המלחמה בסודן

ההצעה הישראלית לתווך בין גנרלי המלחמה הסודנים, עבד אל-פתאח אל-בורהאן ומוחמד חמדאן דגאלו (המדטי), נראתה קרובה יותר לבדיחה זחוחה, מוזרה וחסרת היגיון, והיא מכילה הרבה יותר תעמולה מאשר אלמנטים רציניים המאפשרים את המדינה הכובשת. ואפרטהייד כדי לתווך בין אלה שהרסו את מדינותיהם לפני המלחמה ובמהלכה. בהמשך להגיון זה של סמאג'ה, דובר אחד משני הצדדים השווה את התקפת כוחותיו למה שישראל נחשפת אליו מידי "הטרור" הפלסטיני!!

אבל נשאלת השאלה הרצינית: מה יש לישראל יותר ממדינות הקשורות לסודאן, כמו מצרים ואתיופיה? בנוסף לארגונים בינלאומיים ואזוריים כמו האו"ם, הליגה הערבית והאיחוד האפריקאי, לכולם ניסיון, ידע ותקשורת עם הצדדים לחברה הסודנית, המאפשרת להם להתערב לטובת הסודנים. קודם אנשים.

הדבר המוזר ביותר הוא שהממשל האמריקני הוא זה שעודד את ישראל לתווך בין שתי המפלגות, כאילו הוא מאמין שיחסי הנורמליזציה אליהם הוכנסה סודן בניגוד לרצון אנשיה חשובים ומשפיעים יותר מהיחסים ההיסטוריים, התרבותיים. , קשרים לאומיים ודתיים הקושרים את סודן לסביבתה האזורית.

כשמדברים על סודן, יש לזכור כי בנים וחייליה של מדינה אחווה זו השתתפו במאבק על פלסטין, ורבים מהם נפלו קדושים. הזיכרונות מהשתתפות זו עדיין נוכחים באמצעות כינוי האתר "אל-סודאנייה" בצפון רצועת עזה על שם הכוחות הללו. סודן השתתפה רשמית גם במלחמת 1967 בחזית המצרית ובמלחמת אוקטובר 1973, והיא הייתה אחת המדינות שאירחו חלק מהכוחות המהפכניים הפלסטינים לאחר שעזבו את ביירות ב-1982.

ההיסטוריה הקרובה והרחוקה מעידה על כך שישראל תמיד קשרה קשר נגד סודן. אדמות מדינה זו היו נתונות למספר התקפות של חיל האוויר הישראלי באמתלה של שימוש בה על ידי תנועות ההתנגדות הפלסטיניות. אדמתה וריבונותה הופרו גם באמצעות חשדנות עוסק בג'עפר אל-נומאירי מאחורי גב העם כדי להבריח את יהודי אתיופיה. בשנים האחרונות תמכה ישראל בגנרלים של המלחמה על חשבון שאר המרכיבים האזרחיים של העם הסודני, לרבות מפלגות, איגודים ומוסדות אזרחיים.

סודן, זמן רב לפני ניתוק הדרום שלה, הייתה המדינה הערבית הגדולה ביותר מבחינת שטח, והמדינה המבטיחה ביותר בשל משאבי הטבע שלה, שהפכו אותה למושא השאיפה של המדינות הקולוניאליות. מאז הקמתה, אימצה ישראל את מדיניות "ברית הפריפריה", דוקטרינה שאותה אימץ בן-גוריון ומבוססת על התקרבות למדינות הלא ערביות המקיפות את העולם הערבי, בניית בריתות ביטחוניות וצבאיות ויחסים טובים עמן נגד המדינות הערביות. מדינות ערב. היא תמכה גם בתנועות בדלניות במספר מדינות ערביות, ומדיניות זו נמשכה בצורות שונות נגד אחדות סודן על ידי תמיכה בתנועות בדלניות לא רק בדרום, אלא גם בדרפור ובמזרח סודן. הקונספירציה נגד סודן, שלמותה הטריטוריאלית והאינטרסים האסטרטגיים כללו גם את תמיכתה של ישראל בפרויקט סכר הרנסנס הגדול באתיופיה, ועידוד אדיס אבבה להמשיך בפרויקט זה ללא כל התחשבות באינטרסים של מצרים וסודאן וללא הבנה עמן.

כמובן שהתפקידים הללו לא היו מתוך אהבה לדרום סודן ולאנשיה, אלא מתוך רצון לפלג ולפצל את סודן. בהקשר זה לא ניתן להטיל אחריות על תושבי הדרום לבדם להתנתקות. אלא מנהיגי סודן, במיוחד שלה. גנרלים מושחתים, נושאים באחריות למדיניות של דחיקה לשוליים, הזנחה, אפליה גזעית, והתעלמות מהמוזרויות התרבותיות שגרמו לתושבי הדרום להעדיף הפרדה.

אצבעות האבסורד הישראליות לא פסקו בשלב זה. ישראל ביקשה לשלוט בדרום סודן ולהשתמש בה כפלטפורמה להמשך הסתננות לאפריקה, ומילאה תפקיד חשוד בהדלקת מחלוקות פנימיות שהגיעו לנקודה שבה חברות נשק ישראליות תמכו בשניים. הצדדים הלוחמים בדרום סודן, שהם כוחות הנשיא סלווה קיר וסגנו ריק מצ'אר.

ישראל, שבונה כעת מערכת מורכבת של כיבוש ואפרטהייד נגד הפלסטינים, מעולם לא הייתה ידידותית או סובלנית עם ערבים ואפריקאים אחרים. היו לה יחסים מובהקים עם משטר האפרטהייד שהתפוגג בדרום אפריקה וברודזיה, אפילו עד כדי משותף. ניסויים גרעיניים.בשנות השישים של המאה הקודמת.

גזענות זו אינה רק עמדות רגעיות חולפות של חלק מהפוליטיקאים ומפלגותיהם, אלא היא מהווה חלק מהאידיאולוגיה הציונית המאמינה שהיהודים נבדלים ביסודו משאר עמי כדור הארץ, ולכן גישה גזענית זו באה לידי ביטוי בהתמודדות. עם יהודי אתיופיה (פלאשמורה) ועל כמה אפריקאים שהובילו במזלם הרע לישראל, רובם הגיעו מסודן ודרום סודן דרך היבשה דרך מצרים, כך שבשנת 2019 העלה בנימין נתניהו את הסיסמה של שחרור דרום תל אביב , והוא התכוון בכך להיפטר ממהגרים אפריקאים על ידי החזרתם בכפייה לארצם, או למדינה שלישית שתסכים לקבלם בתמורה לתגמול כספי (בזמנו הוצעו שמות רואנדה ובורונדי, כדי שישראל תיתן להם חמשת אלפים דולר עבור כל פליט.

ישראל לא הייתה ממשיכה בקונספירציה ובשאיפותיה בסודן אלמלא שני גורמים: התפוררות השיטה הרשמית הערבית וכישלון מוסדותיה, בעיקר הליגה הערבית, וכן השאיפות האנוכיות והאנוכיות של מפקדי המלחמה. וגנרלים ששולטים ביכולותיה של סודן במשך עשרות שנים, מובילים את ארצם מכישלון לכישלון ומאסון לאחר, ואולי העדות הגדולה ביותר לכך שהאינטרסים של בני עמם הם הדבר האחרון שחשוב להם הוא ששני הקטבים של המלחמה הנוכחית הם השותפים של אתמול להפיכה נגד המרכיבים האזרחיים של מועצת הריבונות, והם שני הסמלים הבוטים לנורמליזציה המשפילה של ההיסטוריה, זהותה והשתייכותה ההיסטורית של סודאן.