אווירה של עצב וכאב שררה בבית משפחת ג'ראדאת בעיירה סילת אל-חרית'יה, ממערב לג'נין, כאשר קיבלו את עיד אל-פיטר המאושר, בהיעדרו של בנם השבוי אחמד רמי ג'רדאת, והיו. הכחיש את ביקורו.תחילת חודש הרמדאן הקדוש.

האם בת הארבעים, חנן ג'רדאת, הסובלת ממחלת נשימה כרונית בריאות, וחיה על תרופות, התנגדה לדמעותיה תוך שהיא מדברת על בכורה, שעדיין נעצר, מול משפחתה העצובה. על היעדרו של אחמד האהוב על כולם.

והיא מוסיפה: "ריבונו של עולם יודע את מצבי ואת נסיבותיי, ולבי מדמם על פרידתו. התגעגענו אליו בייסורים ושברון לב בשולחנות הרמדאן, ואחרי זה הגיעה המשתה שהיה עצוב וכואב. לא היה חג במשפחתנו, והחגים והשמחות שלנו שבויים עד לחירותו".

והיא ממשיכה: "לאור סירוב הכיבוש לשחררו, לא נותר לנו אלא להעלות באוב את תמונותיו של אחמד, לקשט כל פינה בביתנו, כמו גם על שולחן הרמדאן, וגם בימי את העיד הקרוב, כדי שהוא יהיה איתנו ויחד אותנו, כי רוחו לא תעזוב אותנו למרות ההגבלות והמאסר שבהם הפך לאסיר." עם עומרי אחמד.

לפני 22 שנים, אחמד אל-נור נולד בעיר הולדתו סילת אל-חרית'יה, להיות בכור למשפחתו בת 8 בני אדם, ואמו אומרת: "לידתו שימחה אותנו, ואני עדיין זוכרת את החגיגות שלנו ואת חלוקת ממתקים, כי הוא היה הבכור שהיה מובחן בכל התכונות הטובות, במשך כל חייו וחינוכו, למד בבתי הספר של עיירתנו עד שסיים את התיכון, ואז הלך לעבוד בתחום הבנייה.

והיא מוסיפה: "למרות גילו הצעיר, הוא לקח אחריות לעזור בפרנסת המשפחה שלנו, כי אביו אינו יכול לעבוד באופן קבוע וקבוע, כי הוא נפצע מאז האינתיפאדה הראשונה, ולא קיבל סיוע מאף גורם, למרות שברי כדורים עדיין נמצאים בריאתו עד היום, בידיעה שהוא נעצר וישב 4 שנים בכלא בישראל, והוא שוחרר לאחר חתימת הסכם אוסלו.

האם הסבלנית מחבקת תמונות של בנה, אותו היא מתארת כ"התומך, הגיבור והמפרנס של משפחתו. הוא היה מסור לעבודתו כדי לספק לנו חיים הגונים, עד שהכיבוש עצר אותו והכניס אותו מאחור. סורגים."

והיא מוסיפה: "כשאחמד היה עם אביו, במקום עבודתם בפנים, פשטו היחידות המיוחדות הישראליות וכוח צבאי על המקום, הקיפו אותם מבלי להסביר את הסיבות, והיכו באכזריות את בעלי ובני, ואז עצרו אותם. העביר אותם ליעד לא ידוע".

והיא ממשיכה: "לאחר שעות בעלי שוחרר, אבל אחמד הועבר לתאי החקירה בכלא אל-ג'למה, והוא נעצר במשך חודשיים על רקע בידוד, עינויים והפרעה לחדשות עליו ומניעת ביקוריו. , מה שהגביר את החרדה והפחד שלנו, כי הוא אינו שייך למפלגה ואינו נוהג בשום פעילות, והוא חי את חייו עבורנו בלבד".

האם החולה חיכתה שאחמד ישוב לביתו, וכולה בטוחה, כדבריה, שמעצרו שרירותי ולא צודק, אבל הכיבוש הקשי על חייה, כפי שהיא מספרת, בכך שהעביר אותו לאחר תום המלחמה. חקירה לכלא מגידו, והיא אומרת: "הכיבוש פיזר את שמחתנו עם כניסתו של חודש הרמדאן, בכך שהמשיך במעצר, ובתוך מניעת ביקורנו, האריך בית המשפט בסאלם את מעצרו 6 פעמים, מבלי שידע את האישומים. נגדו.

והיא ממשיכה: "בכל פגישה אנו חיים בסיוטים של חרדה ומתח כי איננו יודעים את גורלו. ביהמ"ש מסרב לשחררו, והכיבוש עדיין אדון להעניש אותנו ולנקום בנו בכך שהוא מונע מאיתנו מבקר אותו למעט בישיבות בית המשפט הצבאי בסאלם, מבלי לאפשר לנו לדבר איתו".

בכל שיחה ומועצה לא חסר שמו ושמו של אחמד, במיוחד לאחותו ראמה הצעירה ממנו בשנה, כל יום היא עומדת מול התמונות שלו כדי להתקשר אליו ולדבר איתו ועם אמה. אומרת: "לבתי רמה יש מערכת יחסים קרובה עם אחיה, בכל רגע ושנייה, היא מתייסרת על הפרידה שלו, היא לא התייבשה." דמעותיה על איבודו, שכן הם חברים והנפש התאומה שלו, והיא שוקלת לו כל דבר יפה בחייה.

והיא מוסיפה, "לעיתים קרובות אנו קמים משנתנו, מחפשים אותו, וכאשר אנו מוצאים את מיטתו ריקה, אנו מחבקים את חפציו ובגדיו, ומתפללים לריבונו של עולם, שלא תארך היעדרותו. ושהוא ישוב אלינו במהרה".