משבר הפילוג.. והאבסורד של פתרונות מיובאים

החלוקה עדיין קיימת. הניסיונות לסיים את זה כשלו.

אימרה זו הוכתבה על ידי עובדות של יותר מחמש עשרה שנים, רצופות בלא פחות ממאה ניסיונות לסיים אותה, עד שהפכה לסימן המבחין על פני המצב הפלסטיני, אשר מותש תחת משקלם של משברים פנימיים. אין פתרון, ומשברים פוליטיים שאין מוצא מהם.

החלוקה כאחד המשברים, לא כולם, הייתה השקעה מדשדשת לכל מי שניסה לתווך בין שני הצדדים כדי לסיים אותה, אם נסקור את התחנות הרבות בהן נסעה רכבת הפיוס, נראה מכנה משותף ביניהן. , שזה הכישלון להגיע לתחנה האחרונה - הצלחה - אם לא נגיד שהתוצאות לא היו מועילות. בדיוק, ומסקנתו היא העמקת החלוקה והפיכתה להפרדה עם קידוש של שני לגיטימציה לעם אחד, סיבה אחת. ומטרה אחת, לגיטימציה רשמית שיש שאוהבים לקרוא לה החוקתיות והלגיטימיות של העובדה המוגמרת שכולם מתמודדים איתה ללא הכרה רשמית בו.

שאלת השאלות.. מהו סוד הכישלון המתמשך הזה, למרות שהצורך בהצלחה הוא דחוף לעם שכולו נתון בכיבוש ובמצור, וקיימת ודאות שאין עוררין על כך שהכיבוש הוא הנהנה העיקרי מהמשכו. .

הסוד כבר אינו בגדר תעלומה, הוא נחשף על ידי השר עומר סולימאן ז"ל, הראשון שנשא את תיק הפיוס, והוא עמל עליו בשקידה, בסבלנות ובנחישות.

לדבריו, "הסיבה לכישלון היא היעדר המנוף הפלסטיני, שבלעדיו אין תקווה להתערבות כלשהי, לא משנה עד כמה השפעתו חזקה, להגיע לתוצאה".

הבנתי ממה שאמר האיש שהכי מכיר את כל פרטי התיק, שהפיוס חייב להתחיל במאמץ פלסטיני, ושאחרים צריכים רק לתת סיוע וטיפול, ואפילו במקום הנכון אם הכיבוש גרם וכבר גורם , אי שיתוף מנהיגים המונעים מהם להיות נוכחים חופשיים על אדמת המשבר ובמאמצי פתרון.

ניתן לספק את המינוף הפלסטיני-פלסטיני מבלי שלכיבוש יהיה תפקיד משפיע בשל שליטתו במקום, באמצעות אמינות כל צד כלפי השני, והדבר נעדר בשל הבנתו של כל צד לטובתו. אג'נדות, וההתנהגות של כל צד להכניע את השני במרדף אחר הבלתי אפשרי, כלומר לפתור את הסכסוך על כוח והשפעה לטובת צד אחד על חשבון הצד השני.

המציאות הפלסטינית, במסגרתה הפנימית, אינה מאפשרת כל מקום לפתרון מסוג זה. חמאס בעזה אינו יכול לחסל את פתח ובני בריתה מבין מרכיבי אש"ף, וגם הרשות ברמאללה אינה יכולה לבטל את חמאס, שיש לו נוכחות ציבורית בלתי ניתנת להכחשה. אותו דבר קורה בכל זמן ומקום, כלומר שהרשות בעזה היא אופוזיציה ברמאללה, והרשות בגדה היא אופוזיציה בעזה.

רחוק מלהיות, רחוק מלהושג, הסכם שמבטל את המצב הזה, גם אם כל מדינות העולם התערבו.

הסיבה היסודית טמונה באופי עמדת ההנהגה בזירה הפלסטינית, הנשלטת עד היום על ידי כוחות השייכים לעידן עברו, אם כי זה היה ראוי בתקופה שבה כוחן והשפעתן של הפלגים תחת דגלו של ארגון השחרור. פרח, זה לא מתאים עכשיו, לא בניהול המצב הפנימי, שבו כל מפלגה מחזיקה במונופול על מה שנמצא בשליטתה, לא מבחינת מדיניות החוץ, שכן לכל סיעה יש תוכנית משלה, יחסים, בריתות ומימון משלה.

הפלסטינים ואחיהם וחבריהם הנלהבים מהם תוהים מהי הדרך לצאת מהמצב המתמשך הזה, שנקרא בצדק הנכבה השנייה.

כבר לא מועיל לשבת ליד הטלפון ולהמתין לקריאה לדיאלוג בכל בירה, לשים לב שאין עוד כותרות הקוראות לכשל בקובץ הזה.

כבר לא מועיל להסיט את הכדור מהמטרה החוקית שלו, תוך האשמות הדדיות ומעורבות הגורם החיצוני, כאילו הוא אחראי להמשך החלוקה.

כבר לא מועיל לחזור על כך שאנו זקוקים לדיאלוג מקיף, מעמיק, בוגר, אחראי וכו'... לאחר אלפי מפגשי שיח שהתקיימו בבירות ועל המולדת.

מה שמועיל זה דבר אחד, לא משנה כמה זה נראה קשה, אבל זה הכי ריאלי והכי אפשרי.. שכולם הולכים לקלפיות כדי לייצר לגיטימציה אחת ומסגרת לאומית מאוחדת, ומה שהקרן מייצרת קובע את הגודל וזכות כל היוצאים ממנה בניהול ענייני הארץ והעם. באשר לתביעת ההשפעה מחוצה לה הקרן רק תוביל להמשכיות של מה שאנו נמצאים בו, על פי הלשון המדוברת ביותר. פתגם בהתגלמות הכאוס והפיצול, "המקרה של כל אחד מהאדו אלו".

זכור כיצד התאחדנו במאי האחרון בזכות הבחירות וכיצד גדלה הפילוג שלנו כאשר נטשנו אותה.