ירושלים ואל-אקצא בין עייפות לתסכול

בכל חודש רמדאן מתגברת ההסתערות על מסגד אל-אקצא על ידי המונים או קבוצות ממספר ארגונים יהודיים דתיים קיצוניים, במיוחד לחודש זה, שהוא חודש הצום והאיטיקאף במקום השלישי בקדושתו למוסלמים בעולם. ומה שברור הוא שזהו תהליך פרובוקציה דתי מיועד ומתוכנן להמציא אירועים אלימים וכקדמה למלחמת דת מיד עם הסתערות המסגד בין המוני המתפללים בחודש הקדוש ומיוחסת למתפללים.

ארגונים יהודיים קיצוניים בהתנחלויות ובירושלים, הקשורים ל"בית המקדש לכאורה" ולצורך בבנייתו במקום מסגד אל-אקצא המבורך, הם המעוניינים להציף את ירושלים ואת כל פלסטין באמצעות מתנחלים, והמסגד עם התקפות ופלישות חוזרות ונשנות כדי להנציח את העובדה המוגמרת, שחלק ממנה מקבלים היום העם הערבי והמוסלמי בכניעה משפילה!

התוקפנות המתמשכת באה במסגרת התוכנית של הארגונים הדתיים הללו - שזכו לתמיכה מלאה על ידי שחקנים מממשלת הימין ובאישורו של נתניהו - עם מאפיינים ברורים להשלמת החלוקה המרחבית של המסגד, כפי שהם הצליחו בפועל. לחלץ בו זמן, שהוא ביקור או הסתערות של מחוקקים מתחת לעיניים ולאוזניים של העולם הערבי והאסלאמי.

כל רמדאן, ממשלת ישראל הרשמית, בראשות נתניהו העייף, מנסה לתת לרמדאן את המאפיין של אלימות וטרור, תוך התעלמות ממקור האלימות והטרור החוזר המיוצג בפעולותיה הבלתי פוסקות (הממשלה, הצבא והמתנחלים). ) ברחבי הגדה המערבית ועזה, כאילו לא מדובר בהסתה ישירה, אלא באקט של תוקפנות המביא תגובה.ההתנגדות הפלסטינית הטבעית, בין אם במקום התרחשותה ובין אם בירושלים ובמסגד אל-אקצא.

המצב המעייף הזה, בין אם מפעולות הממשלה, המתנחלים או כנופיות ההרס של מסגד אל-אקצא המזוהות עם הימין הדתי ואחרים, עורר יהודים חילונים שחששו מעריקה לשתי מדינות חילוניות ודתיות, ולכן נערכו הפגנות המוניות. מקום בתל אביב ובמקומות אחרים, וכמובן שהרקע לעובדות טמון גם במתרחש מהכיבוש בגדה המערבית, בעזה ובירושלים.

רוג'ר אלפר אומר ב"הארץ": "נתניהו עייף, קרוב ל-30 שנה הוא מעייף אותנו, והוא המכונה שלא עוצרת... זה עינוי, במיוחד למתנגדיו... נמאס לנו ממנו. טרגדיה, גם אם לפעמים נראה שהוא עייף בעצמו". הוא מוסיף כי נמאס לנו מהרבה דברים, אותם הוא מונה, ביניהם: "מעייף להיות יהודי. ירושלים מעייפת מחוסר היגיון. הר הבית (זה מסגד אל-אקצא בשטח של 144,000 מרובע). מטר) מעייף... וראיית הנולד מעייפת. מעייף להיות חכם... לחיות על קצה החרב הזה מעייף...תנו לנו לחיות."

לגבי עמוס הראל, הוא מתייחס לעייפות הפלסטינית בצורה אחרת, שהיא, בטקסט שלו, תסכול פלסטיני, כדבריו: "התסכול הפלסטיני הצטבר בשנים האחרונות, עם הכיבוש האינסופי, חולשתה של הרשות הפלסטינית, התחושה המתמשכת של לחץ כלכלי והיעדר מוחלט של אופק מדיני.הדלק להצתה ניתן על ידי הרצועות (סרטים) שהגיעו ממסגד אל-אקצא, בהן תועדו שתי הסתערויות אלימות.

בין עייפות ישראלית מחד, לתסכול פלסטיני מאידך גיסא, מתרבים יסודות ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש האינסופי הזה, וחלומותיהם של זרמים דתיים יהודים קיצוניים גדלים, במיוחד עם הגעתם של מספר ממנהיגיהם לתפקידי משרד. וכוח מוחלט כפי שהם רואים אותו.

ירושלים הייתה ותישאר, כפי שנהג לומר הנשיא המנוח יאסר ערפאת, היא המפתח למלחמה, והיא המפתח לשלום. היא זו שיכולה להיפטר מהעייפות והתסכול, ובאמצעות פער קטן, ניצוץ של אור עשוי להופיע בקצה המנהרה, אחרת השיטפון עלול להגיע בכל עת.