על שביתת המורים: מה שבא אחרי (אבל) חוצה את מה שבא לפניה

נכון לרגע כתיבת מאמר זה, שביתת המורים בדרישה לזכויותיהם הכספיות והמקצועיות ולאיגוד מקצועי לייצג אותם, לא הסתיימה. מאמרים, הצהרות והתערבויות רבות דנו בשביתה, בין אם באמצעות העיתונות הכתובה, רשתות תקשורת או מסיבות עיתונאים. מאמר זה דן אך ורק בעמדת דחיית שביתת המורים על פי שני ביטויים שהתפשטו בכתבים והצהרות, ואנחנו מתכוונים לשני המשפטים שלי: אנחנו עם הדרישות הצודקות של המורים, אבל אנחנו נגד השביתה. פ (אבל) כאן פותח את התיאבון לבחון את המשפט הזה. והמשפט השני שהשביתה משבשת את התהליך החינוכי.

המשפט הראשון בהתחלה טומן בחובו לא מעט הטעיה, שכן הסתירה בין שני חלקיו ברורה, שכן אחת הזכויות הבסיסיות ביותר של המורים והקבועות בחוק היא זכות השביתה, ואין לי ספק שמי. כותב את המשפט הזה מבין את זה לגמרי, אז למה לכתוב אותו כשהמצב הוא כזה? פשוט בגלל שנראה שהוא מרגיש נבוך בשלילת זכותם של המורים לדרישותיהם הלגיטימיות, ובמקביל הוא נוקט עמדה נגד השביתה, אז הוא נופל לאסור שלא ניתן לטפל בו, וזו הסתירה הבוטה, אבל ייתכן שהמשפט הזה מהמר שהכותב שלו יעשה את עבודתו בערעור היציבות של המורים בשביתתם, כפי שהוא עם הזכויות, אבל... כדי למחוק את (אבל) שקדם לו, כך כותב המשפט הופך למעשה נגד השביתה, גם אם הוא טוען שהוא עם זכויות המורים. כאן טמונה ההטעיה.

זה מצד אחד. לעומת זאת, המשפט השני שחוזר על עצמו עם המשפט הקודם הוא: עם זכויות המורים ונגד שיבוש התהליך החינוכי. כלומר, נגד השביתה, כי השביתה משבשת, ללא כל ספק, את התהליך החינוכי. אולם, כאן עומדת האמת הברורה: המחוקק, בכל מדינה בה הוא היה, הבין היטב והבין כאשר אישר את זכות השביתה כי השביתה כזכות חוקית לעובדים במגזרים שונים תשבש בהכרח את החיים במגזר הנוגע בדבר, בין אם זה זה בריאות או חינוכי, תעשייתי או שירות, אחרת זה פשוט לא המשמעות של מנגנון השביתה הוא כמנגנון ללחץ של איגוד אם הוא לא משבש מתקן או מגזר, אז שיבוש כאן הוא מנגנון של לחץ, וזה משמעות השביתה מלכתחילה, ובכל פעם שהאיגודים מכריזים על שביתה, בין אם במגזר הבריאות, תחבורה, מוסדות אוניברסיטאיים או בתי ספר, היא רק עולה מול אותם שובתים הצעקה שמוצגת כגינוי של שובתים: אתה משבש את התהלוכה.

עם זאת, להערכתנו, המשמיעים את המשפטים הללו מבינים רק את מה שהזכרנו למעלה. עם זאת, הם לא אומרים את האמת הכפולה: מי שלא ממלא את זכויות המורים הוא האחראי בראש ובראשונה לשיבוש התהליך החינוכי, לא מי שדורש את זכויותיו. העובדה השנייה היא שהממשלה יכולה לעמוד בדרישות הכספיות של המורים על ידי בדיקה מחדש של חלוקת התקציב לטובת המגזרים החיוניים ביותר לאזרח, בריאות, חינוך, דיור, חקלאות ותשתיות, על חשבון המגזרים הרגישים ביותר לאזרח. הסכמי אוסלו. זו הדרך שעל הממשלה ללכת, לא דרך הפרת ההסכמים עם נציגי תנועת המורים וגם לא הפצת הרקע הפוליטי לשביתתם.