קריסת מיתוס ההרתעה הישראלית

המילה "הרתעה" ששימשה את השיח הציוני הרשמי מזמן לוותה במילה "כוח", ואז עד מהרה לוותה במילה "שחיקה", ובהדרגה היא התלווה למילה "שיקום" ההרתעה!

האסטרטגיה הציונית נשענה בעיקר על מדיניות מתקפות מנע ותגובה מהירה לכל מי ש"טרף" את הישות. זאת לוותה ב"הילה" של הפחדה, הפחדה וטרור, כך שכל מי שרוצה להשיג את מטרת הישות צריך לחשוב לספור עד מיליון, ומדיניות זו קיבלה חיזוק בזכות הניצחון ה"מסנוור" של הישות ב-1967. מלחמה, שהייתה "נסיגה" גדולה בכל אמות המידה לערבים, ככל שהיתה דלק. "גרעיני" כדי להעצים את תחושת הכוח בדמיונה של הישות, ואז הגיע העשירי של מלחמת הרמדאן, כדי לצמצם את היהיר הזה " פאף", וקדם לו קרב הכבוד, כדי להוסיף עוד מימד ב"צמצום" הרגשת העליונות הפתולוגית הציונית, ואז באה המלחמה לגירוש ההתנגדות מלבנון כדי לסיים את הבמה חשובה בתולדות הערבי-ציוני. סכסוך, כאשר למעשה הסתיים עידן המלחמות בין המשטר הערבי הרשמי ליישות, והחלה המלחמה בין הישות לבין ארגוני המדינה, כגון חיזבאללה ותנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי, ומה שנותר מארגוני ההתנגדות. מלווה באותה התנגדות עממית שהתגבשה בצורה של התקוממויות והתקוממויות, עד שהעימות הגיע לצורה חדשה שנכפתה על ידי הרגע ההיסטורי, אותו הם מכנים תופעת הזאבים הבודדים. האמת היא שהמלחמות או הקרבות שהתרחשו בין הישות והמשטר הערבי הרשמי סיפקו לישות הצטברות מספקת של תחושת עליונות וכוח, ובכך, אימוץ מדיניות של "הרתעה". אולם הניצחונות ה"קטנים" שהושגה ההתנגדות בעימותים בין הישות, ארגוני המדינה וההתנגדות העממית החלו לדון בכוח ההרתעה לאט לאט, ועשו את מה שעושים מסמרים כשחופרים בסלע. נכון שמה שהוא משיג הוא מעט, אבל ההתמדה וההתמדה גרמו לכאב ראש כרוני בגוף הציוני, ולסיפור ה"ביטחון האישי", המהווה את אבן היסוד להצלחתה של "המדינה" וזרועותיה הביטחוניות החזקות. , החלה לאכול בדמיון הציוני, עד שהפכה לסעיף קבוע בסדר היום של המועמדים לבחירות לפרלמנט הציוני. וסיפור ההרתעה התגלגל יחד עם התגברות ההתקפות החד-צדדיות שבוצעו ע"י התנגדות פלסטינית לא מאורגנת, עד סיפור הרתעה ומתן ביטחון אישי התרוקן מתוכנו.

נוכחותם של כשבעה מיליון פלסטינים בין הים לנהר היא האתגר הקיומי הגדול ביותר לישות, ואם רק 1% מהם היו מוכנים לערער את הנוכחות הציונית, ישות זו הייתה צריכה להישאר במצב של תחושת איום, שלא לדבר על כשהאחוז הזה גדל באופן אקספוננציאלי, וכוחות אחרים מלווים אותו, חמושים בכלי נשק שונים, בין אם בעזה ובין אם בגדה המערבית הכבושה?

הכיבוש קיווה לחסל את תושבי פלסטין, אם כי במובן הפיגורטיבי, לא להשאיר אף אחת מהשיטות המוסריות והפיזיות של רצח עם שהוא לא התחייב, בתקווה שהיא תכבה את להבת התחושה הלאומית ותמחק את כל השכיחים אלמנטים המאוחסנים בתודעה הקולקטיבית הפלסטינית, בין אם זה ב"פנים" של פלסטין או בפזורה, מערכת משולבת של קנוניה וסיוע ערבי וזר סייעה לו בכך, כל אחד לפי יכולתו!

The name of Palestine has not been erased from the dictionaries of living languages. The symbolic step of raising the flag of Palestine at the United Nations may not mean anything on the ground, but it is a testament to the failure of Israel and those who have סיפק לה את אמצעי הכוח. למעשה אין "מדינה" הנקראת פלסטין, במובן האמיתי של המדינה, אבל הפלסטיני נושא את "מדינתו" בחזהו לכל מקום שהוא הולך, בין אם הוא בכיבוש ישיר ובין אם במדינה. תְפוּצוֹת. כך הפכה ה"מדינה" מישות פוליטית שניתן לחסל, לישות רגשית, בדמיון הפלסטיני, שאליה בלתי אפשרי להגיע לאויבים.

כיום אין אף אחד עלי אדמות שיכול להתחרות ב"ילדי ישראל" במובן ההיסטורי, הדתי והלאומי, מלבד הפלסטינים. יש "חיבוק" מוחלט של "הבית הלאומי ליהודים" על ידי כל אדם בעולם הזה, ורק הפלסטינים מפריעים לציונים, למשל באל-אקצא. התמונה היום ברורה מאוד: פלסטינים חסרי הגנה מתנגדים לכל שיטות ייהוד וחלוקה זמנית ומרחבית של גופם, גברים ונשים, זקנים וצעירים, ילדים ומבוגרים, והם לא מחכים לעזרה מאף אחד, לא בגלל שהם מוותרים על הסיוע , אלא כי "אף אחד" הוא זה שדואג להם. לשונם באמירה האלמותית של בילאל: אחד הוא אחד, והם עוברים עינויים ברמדאן על ידי ערבים ולא-ערבים, כאילו אלוהים הכל יכול "כיבד" את הפלסטיני. עם "החובה הקדושה" הזו וייחדו אותו להתנגדות ה"כנופיה" המושחתת הזו, מהעדרים והעדרים של סמוטריץ' ובן גביר.

אחד הפרדוקסים שציינו סופרים עבריים הוא שהיהודי והפלסטיני החליפו תפקידים בנוגע לדואליזם של דוד וגוליית. דוד, היהודי החלש עם הימין, הפך לפלסטיני, וגוליית הפלסטיני השחצן והבלתי צודק הפך ליהודי. בסופו של דבר, הניצחון היה ב"ברית הישנה" של דוד בכיבוש, שציונותו הבטיחה עם כל צורות הדיכוי, הדחיקה, הרדיפה והעוולות למתנגדיהם, ומחוץ לכיבוש, "האחרים" דאגו לנסות לשמור על הפלסטיני במצב של התנשפות, פחד וחוסר יציבות, (דווקא... רדיפות והאשמות) להגן על משפחתו הקטנה מפני מחזור, לחנך ילדים ולחסוך מהם את הרוע של "תת תזונה" ואנמיה לאומית, בתקווה ש זה היה מסיח את דעתו מתשוקת הלב ומנשיקת המצפון, אך ללא הועיל... האם לא אמרנו שהוא נושא את מולדתו בחזהו?

פרופסור למדעי המדינה חסן אל-ברארי כתב, בציוץ בטוויטר: יש גבולות לכוחה של המדינה הכובשת, שלא ניצחה בשום מלחמה לאחר הכישלון של 1967. ממלכותיהן הקודמות. לפני זמן רב נפל לשכחה מיתוס "הצבא הבלתי מנוצח". עכשיו היא מאבדת את כושר ההרתעה שלה, מדינה שאף אחד לא מפחד ממנה, והיא זוכה לכבוד פחות מאי פעם. הדרך בה היא מתמודדת עם אתגרי אבטחה מעידה כי היא מותשת ועייפה, וייתכנו חולשות רבות שיתגלו בימים הקרובים. ולבסוף קראנו עם המשורר העברי שלהם יעקב גלעד: "אתה אף פעם לא רוצה להיות שם. אז מה אתה עושה? אף אחד לא שאל אותך מה הביא אותך לכאן. אבל, כשתגדל ויהיה לך בן, והילד הזה שואל אתה: מה אעשה כשאהיה צעיר?" אתה תגיד לו: עזוב את הארץ הזאת, ואל תשאל אף אחד". על "הערבי החדש"