שני מושגים של נקבה של פלסטין בשנת 1948

ישנם שני מושגים של נקבה של פלסטין בשנת 1948, ולשנייה יש שני חלקים. The first applies to, and falls under, those horrific events during the period after the decision of the United Nations General Assembly to partition Palestine in November 1947 and prior to the signing of the armistice agreements between Israel and Egypt, Lebanon and Jordan in April 1949 המושג השני הוא מושג הנכבה. בהמשך, יש לו שני חלקים או שני היבטים: לפי הראשון שבהם, הנכבה הפלסטינית נמשכת כל עוד השפעותיה נמשכות והפצע שלה פתוח, ואילו לפי השני. , הנכבה נמשכת כל עוד הפצע שלה פתוח, ושישראל עדיין מבצעת פשעים נגד הפלסטינים, פשעים דומים בסוגם ובאימה לאלו שביצעו במהלך שנת 1948:

הקונספט הראשון: הרבה דברים מחרידים ומחרידים קרו בתקופה שבין החלטת החלוקה משנת 1947 להסכמי שביתת הנשק הנ"ל של 1949. בתקופה סוערת זו נעקרו וגורשו יותר משני שלישים מהעם הפלסטיני, ערים פלסטיניות. התרוקנו מתושביהם, ובוצעו עשרות מעשי טבח (בעיקר טבח דיר). יאסין, הריסת מאות כפרים לאחר ריקון האוכלוסייה, ותפיסת רכוש פלסטיני, מטלטלין ומקרקעין. התפיסה הזו של הנכבה הפלסטינית חלה על כל הזוועות הללו ואחרות בתקופה הספציפית הזו.

המושג השני, הנכבה המתמשכת (א): הנכבה נמשכת במובן זה כי הפצע עדיין פתוח, ומסתיימת, בהתאם, כאשר הפצע מחלים. הרפואה/הריפוי מצריך פיוס היסטורי שמסיים את הסכסוך ומוציא מהשפעותיו ככל האפשר ומה שצריך, ובאופן שעושה צדק עם קורבנותיו, הזקנים והצעירים, החיים והמתים.

המושג השני, הנכבה המתמשכת (ב): הנכבה נמשכת במובן זה מכיוון שפשעים נוראים דומים שבוצעו נגד העם הפלסטיני לא פסקו. לבסוף, חדש בפשעים הללו היה שריפת בתים בעיירה חווארה, דרומית לשכם, במרץ האחרון, פשע שגרר בעקבותיו קריאה של שר פשיסטי בממשלת ישראל הנוכחית למחוק את העיירה הזו.

מכאן שכאשר אנו מתייחסים לנכבה, מדברים עליה או נזכרים בה, אסור לנו לבלבל בין המושגים. בפרט, עלינו להיות מודעים היטב להבדל הגדול בין שני חלקי מושג הנכבה. ערבוב מושגים לא מועיל לנו בכלום, והוא עלול להזיק ברמה התיאורטית והפוליטית/חינוכית.

לדעתי הנכבה הפלסטינית היא מה שהיא ולא שום דבר אחר: היא אותה סדרה של אירועים מחרידים שבאו בעקבות החלטת החלוקה והסתיימו בהסכמי שביתת הנשק הנ"ל. לפי הבנה זו, המשך הנכבה אינו אומר יותר מהמשך השלכותיה והשפעותיה הנראות לעין. גם לפי הבנה זו מושג הנכבה הוא "סגור", כלומר חל על אירועים ספציפיים שהתרחשו בתקופה מסוימת. ואם זה המצב, הרי שהאירועים שבאו בעקבות התקופה ההיא, למרות הזוועה, הזוועה והשפע שלהם, אינם נופלים במושג הנכבה הפלסטינית. אני אומר זאת מבלי למזער את הכיעור של האירועים הבאים.

הגדרת הנכבה הפלסטינית: כל אחד מהתנאים הבאים הוא הכרחי, וכאשר מתקיימים בתוך תקופה מוגדרת, מספיק כדי להגדיר את הנכבה של פלסטין בשנת 1948. ארבעת התנאים ההכרחיים הללו: שלילת העם הפלסטיני ממימוש זכותו להגדרה עצמית על אדמתם לאחר תום עידן 30 שנות המנדט הבריטי. ריקון הערים הפלסטיניות (יפו, חיפה, לוד, רמלה, עכו, צפת וטבריה) ומאות כפרים (יותר מ-500) מתושביהם המקוריים, ועקירת לא פחות משני שלישים מהפלסטינים, רובם מחוץ לבית. גבולות פלסטין חובה, מבלי לאפשר להם לחזור ולקבל פיצוי. תפיסת מדינת היהודים אדמות ומבנים ציבוריים, פרטיים והקדשים (שלא נהרסו), בנוסף לגניבת מטלטלין רבים. בקיצור, עקירת שני שליש מהעם וגניבת מה שהשאירו ובבעלותו. המצאת רוב יהודי במדינה החדשה, על ידי עקירת האוכלוסייה המקורית ממנה והכנסת יהודים לתוכה, וכפיית שיטה של עליונות יהודית על הרוב המלאכותי במדינה, עם המשמעות של אפליה גזעית מקיפה נגד האוכלוסייה הפלסטינית הנותרת. בגבולות החדשים והדביקים שלו.

באשר להרג, הפחדה, מעשי טבח, מעצרים שרירותיים, חקיקה לא צודקת ושלטון צבאי מתועב, הם כלי ואמצעי לשרת את התנאים ההכרחיים הללו, חלקם או כולם. כפי שציינתי קודם, המושג של המשך הנכבה (א) מתאים לכל זה. קונצנזוס זה נובע מהיעדר פתרון צודק ומרפא, המסיר ככל האפשר ואת הדרוש מהשפעות האסון. אשר למושג המשך הנכבה (ב), אין היא עומדת בתנאים ההכרחיים הללו אם הם עומדים.

הנכבה: תקופה מכוננת ואירועים מכוננים (על ידי שבירת הסיין): התפיסה הסגורה של הנכבה, אותה תפיסה שמאמר זה מגן עליה, חלה רק על תקופה ספציפית שנמשכת, כאמור, מהחלטת החלוקה או זמן קצר לאחר מכן. זה ומסתיים בהסכמי שביתת הנשק הנ"ל או לפני כן, ומה שהתערב בו. מאירועים מחרידים ומזעזעים (בלשון המעטה). התקופה הזו ואותם אירועים יצרו מציאות חדשה, מההיבט הפוליטי, הגיאוגרפי, הדמוגרפי והמשפטי, שונה בתכלית מהמציאות הקודמת, מציאות חדשה שאני רוצה שתהיה קבועה. במציאות חדשה זו שינתה המדינה, בכוח הנשק והתככים, את בעליה, זהותה, שפתה, בעלי הקרקעות, רוב אוכלוסייתה ובעלי הריבונות עליה ועליה. הנכבה, בתפיסה סגורה זו, היא תקופה שיש לה התחלה וסוף. באשר לאירועים הנוראיים שבאו לאחר מכן, כמו מלחמות, התקוממויות, מעשי טבח, מעצרים ופשעים אחרים, זה לא חלק ממנו, גם אם הוא היה עמוס באירועים דומים או מזכירים. אני חוזר בעניין זה, כי מושג הנכבה המתמשכת (א) אינו סותר מושג סגור זה של הנכבה והאירועים הנופלים תחתיה, או מה שחל עליו.

לסיכום, אני אומר: זה לא נכון מה שכמה אינטלקטואלים פלסטינים וערבים מקדמים שהנכבה הפלסטינית (ב) עדיין נמשכת, בתואנה שהשפעותיה עדיין קיימות, ושפשעים דומים עדיין מתבצעים ומזכירים. שֶׁל. כשם שזה לא נכון שמלחמת העולם השנייה, למשל, עדיין נמשכת (ב) כי השפעותיה עדיין שם, וכי אירועים דומים עדיין מתבצעים ונזכרים. בדיוק כפי שזה לא נכון שקרב סיפין לפני כמעט 14 מאות שנים עדיין נמשך (ב) כי הסכסוך בין השיעים לסונים עדיין נוכח ומשתולל. יש, לדעתי, חשיבות תיאורטית להפרדת עידן אחד למשנהו שלאחריו או מקדים אותו, כי ההקשרים שונים, והמטרות, האינטרסים, הכוחות המתנגשים והמניעים של כל אחד מהם שונים. בתקופת הנכבה הפלסטינית והאירועים הנוראיים שחלחלו אליה, מצבה של התנועה הלאומית הפלסטינית היה שונה, והעולם הערבי והעולם הרחב היו שונים מהעולם שאחריו.

לבסוף, בנוסף לחשיבות התיאורטית של המושג הסגור של הנכבה, ישנה גם חשיבות מעשית, פוליטית וחינוכית, שלא לערבב את תקופת הנכבה הפלסטינית עם התקופה או התקופות שלאחר מכן, למרות "הדמיון המשפחתי" בין האירועים שחלחלו לתקופות אלו. מבחינה חינוכית, וכאשר מציינים את הנכבה, למשל, אין זה מקרי או מקרי שנאמר "יום העצמאות שלהם, יום הנכבה שלנו". ביום עצמאותם הם שמחו ורקדו ברחובות תל אביב, בעוד אבן או שתיים מהאנשים הצוהלים והרוקדים התרוקנה יפו העצובה מאנשיה, וגופות הפלסטינים ההרוגים מוטלות ברחובותיה. סמטאות, תמונה סמלית עזה של ההפיכה הפוליטית, המשפטית והדמוגרפית שהתרחשה לעם ולמדינה באותם ימים.מאותו אביב עצוב. באשר לחשיבות הפוליטית של המושג הסגור של הנכבה, משמעותו היא כדלקמן: מציאות חדשה נראתה לעין כבר מהשבוע הראשון של אפריל 1949, מציאות מחרידה באכזריותה, כפתה את עצמה עלינו וכופה עלינו. לנו, הערבים הפלסטינים, חובה פוליטית/מוסרית לשנות אותה או להתגבר עליה באמצעות מאבק. חובה זו עדיין קיימת ודוחקת למרות שחלפו 75 שנים ליום הזיכרון לנכבה. על "הערבי החדש"