זה לא בסדר וזה חייב להסתיים

במילים פשוטות, זה שגוי וחייב להסתיים. כמה שאלות כנות וישירות: איך אנחנו יכולים להסתכל על שכנינו הפלסטינים ולא להרגיש את חוסר המוסריות של 55 שנות השליטה שלנו עליהם? איך אנחנו היהודים, שסבלנו מרדיפות יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה, לא מרגישים את כאבם על סבלם בידינו? איך אנחנו, שזה עתה חגגנו את חג החירות ובקרוב נחגוג את הקמת מדינתנו כאומה, לא מבינים את הרצון הבוער של מיליוני פלסטינים לחופש ולעצמאות? איך אפשר שלא להזדהות עם התשוקה והנכונות שלהם להילחם ולהילחם למען חופש ועצמאות נגד מי שמשייך אותם לכיבוש כפי שעשינו?
אלו מאיתנו שעבדו למען שלום מעבר לקווי עימות במשך עשרות שנים, מרכזו לעתים קרובות מדי את הגישות והטיעונים שלנו באינטרסים, במה שיועיל לישראל ולפלסטינים. חישבנו את העלויות הכלכליות של הכיבוש ואיזה רווחים אפשר להפיק מהשלום. נמנענו מלדבר על אתיקה. אמרו לנו, ואמרנו לעצמנו, שנקרא "יפה נפש" (רוח טובה - מונח מעין קללה בעברית). בחג הפסחא הזה, שעות לפני פסח, כתבתי: איך אנחנו חוגגים את החופש בזמן שהדיכוי שלנו נגד הפלסטינים נמשך באכזריות חסרת מעצורים? מסגד אל-אקצא ומסגד אל-קיבלי, שמשטרת ישראל תקפה באכזריות ופשטה כדי לרוקן אותו, כי מוסלמים רבים במהלך חודש הרמדאן רוצים לישון בו ולהמשיך להתפלל עד תפילת עלות השחר? זהו מנהג נפוץ בעולם האסלאם, במיוחד באל-אקצא. לפנות בוקר, משטרת ישראל הגיעה שוב וכוח אכזרי דחף את המוסלמים שהתפללו על שטיחי תפילה בעודם הולכים עליהם במגפיים הצבאיות ומפר את הסתגרותם בכוח גס. איך אנחנו כיהודים יכולים להסתכל על הסצנה הזו ולא להרגיש אהדה למוסלמים שמתפללים? כוחות ישראליים פינו את המסגד ואילצו את המתפללים לפנות מקום ליהודים שהוזמנו על ידי השר הפלילי לביטחון המדינה איתמר בן גביר לעלות להר הבית בקבוצות בהפגנת כוח - שהוא הבעלים של האתר הקדוש הזה. .

אני נגעל מהאכזריות שלנו בכל השטחים הכבושים. אני מתבייש ב-55 שנות כיבוש. ראיתי במו עיני ושמעתי ממאות מחברי ועמיתיי הפלסטינים על ההתנהגות המבישה של כוחותינו ושל המתנחלים הישראלים כלפי אזרחים פלסטינים. אף אדם מוסרי לא יכול להסתכל על מה שאנחנו הישראלים עושים לעם הפלסטיני ולא לחוש זעם מוסרי. זה לא משנה שגם הפלסטינים נושאים באחריות למצבם. זה לא משנה את הזעם המוסרי שלי שהם נוהגים נגדנו באלימות. אני לא קונה את המיתוס השקרי שהם למדו לשנוא יהודים עם חלב אמם. ההסתה שלהם נגדנו היא תוצאה ישירה של התנאים שבהם הם נאלצים לחיות תחת כיבוש אכזרי. המאבק שלהם לחופש ולשחרור הוא לא פחות צודק מ"המאבק שלנו לחופש ולשחרור". בחג הפסחא אנחנו שרים "עבדים היינו ועכשיו אנחנו חופשיים". אבל אנחנו לא חופשיים. אנחנו עבדים לעיסוק שאנחנו מקיימים ומרגישים שאין לנו ברירה כי אנחנו אומרים לעצמנו שאין לנו שותפים.

הלהט של תנועות המתנחלים הישראליות הנתמכות באופן מלא על ידי כמעט כל ממשלה בישראל מאז 1967 יצרה מציאות דו לאומית לא שוויונית הדומה לאפרטהייד שאנו חיים בו כיום. זוהי עובדה ועשיית שלום המבוססת על חלוקה נראית פחות סביר מאי פעם. אני לא יודע איך להקים מדינה פלסטינית על פי הקווים של 4 ביוני 1967, אפילו עם חילופי קרקעות שווה כדי לאפשר לכ-80% מהמתנחלים לחיות בריבונות ישראלית. אני די בטוח בכך - אין פתרון אפשרי לסכסוך הזה על בסיס הפרדה קשה. מי שחולם על נסיגה חד צדדית מאחורי החומה שוכח מזה. עזה צריכה להיות דוגמה למה שקורה כשאנחנו עושים את זה. בזמן ההתנתקות מעזה ב-2005, הייתה הזדמנות להתחבר עם אבו מאזן שזה עתה זכה בניצחון גדול בבחירות הפלסטיניות בכרטיס של אי אלימות והתנגדות לאינתיפאדה השנייה החמושה. ראש הממשלה שרון דחה אפשרות זו, משום שידע שאם ינהל משא ומתן עם עבאס על משהו על עזה, השלב הבא יהיה משא ומתן על מדינה פלסטינית גם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. אז נסוגנו באופן חד צדדי מעזה, נעלנו את השער וזרקנו את המפתח. ואז הכריז חמאס על ניצחון כי טען שבאמצעות "התנגדות" היהודים נמלטו. הציבור הפלסטיני קיבל את הנרטיב הזה וראה בנרטיב המתינות והמשא ומתן של עבאס אסטרטגיה שבורה שרק הובילה ליותר התנחלויות ישראליות על אדמות פלסטיניות גנובות.

עיסוק בנתיב של תהליך שלום אמיתי הוא הדרך היחידה קדימה להשגת ביטחון ושלום עבור שני העמים החיים על פני כדור הארץ. כל עוד הכיבוש יימשך עם אלימות מתנחלים ובניית התנחלויות, תהיה אלימות נגד ישראלים. הכיבוש הוא אלימות ואפשר אפילו לקרוא לו טרור בחסות המדינה נגד העם הפלסטיני. אין פתרונות קלים והשלום אולי רחוק עם עוד קורבנות חפים מפשע בדרך, אבל אין סיכוי להגיע לשם בלי מעורבות רצינית. התקשרות רצינית מתחילה עם מנהיגים שבמקום לחזור על כך כל יום שאין לנו עם מי לדבר, אומרים שהכוונה שלנו היא לעשות שלום ולסיים את השליטה של ישראל בעם הפלסטיני. ואז מתחיל התהליך הארוך והקשה של תקשורת ודיבור, יחד עם פעולות בשטח שמסיימות פרובוקציות, מקפיאות את הבנייה בהתנחלויות וגם מאפשרות לכלכלה הפלסטינית בעזה להיפתח לעולם ולשפר את חייהם של אנשים.