מחקר ב"פוריין אפיירס": מלחמת איראן מכריזה על סוף עידן ההגמוניה האמריקאית המוחלטת ומכתיבה כללים חדשים לכוח העולמי

מסר מוושינגטון

ניתוח חדשותי

וושינגטון – סעיד עריקאת – 26/7/2026

בקריאה המאתגרת רבות מההנחות ששלטו בפוליטיקה הבינלאומית מאז סוף המלחמה הקרה, הגיע החוקר רוברט פאפי, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת שיקגו, במחקר מקיף שפורסם בכתב העת האמריקאי "פוריין אפיירס" ביום שישי, למסקנה שהמלחמה האחרונה בין ארצות הברית לאיראן אינה רק עימות אזורי, אלא מהווה נקודת מפנה היסטורית שעשויה להכריז על סיום הסדר הבינלאומי שהוקם לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991, כאשר ארצות הברית נראתה ככוח היחיד המסוגל לכפות את רצונה הצבאי והפוליטי על העולם.

פאפי סבור שמלחמת המפרץ הראשונה הייתה האירוע שביסס את האמונה העולמית שלוושינגטון יש עליונות צבאית שאין עליה עוררין, וכי עליונות זו הפכה לבסיס היציבות הכלכלית, הגלובליזציה והתרחבות הסחר הבינלאומי. אך המלחמה עם איראן, על פי המחקר, הראתה שהנחות אלו אינן תקפות עוד, לאחר שמדינה חלשה יותר מבחינה צבאית הצליחה לכפות על ארצות הברית ובעלות בריתה עלויות אסטרטגיות וכלכליות גבוהות, מבלי צורך להשיג ניצחון צבאי קונבנציונלי.

המחקר משחזר את אירועי ה-17 בינואר 1991, כאשר העולם עקב דרך מסכי הטלוויזיה אחר ההפצצה האווירית המדויקת של בגדד במהלך מבצע "סופת מדבר". באותו יום נראה שהטכנולוגיה הצבאית האמריקאית פתחה עידן חדש של מלחמות מהירות והחלטיות, במיוחד לאחר קריסתה המהירה של הצבא העיראקי, שנחשב אז לאחד הצבאות הגדולים באזור, למרות החששות האמריקאים מחזרה על חווית וייטנאם.

השפעת הניצחון הזה לא הסתכמה רק בשחרור כווית, אלא יצרה, לדברי החוקר, שינוי פסיכולוגי ואסטרטגי עמוק. ממשלות, שווקים פיננסיים וחברות בינלאומיות השתכנעו שארצות הברית מסוגלת להתערב צבאית בכל מקום, להבטיח את ביטחון נתיבי הסחר הבינלאומיים, ולמנוע מכל כוח מתחרה לאיים על הסדר העולמי.

פאפי מציין שהסדר הבינלאומי לאחר 1991 התבסס על ארבעה עמודי תווך עיקריים: יכולתה של ארצות הברית להכריע מלחמות במהירות, מונופול שלה על עליונות בהסלמה צבאית, הבטחתה לחופש השיט העולמי, ואמונת רוב המדינות שהתנגדות לכוח האמריקאי תהיה בסופו של דבר חסרת תועלת.

השכנוע הזה, כפי שמסביר החוקר, עודד את אירופה לצמצם את הוצאות הביטחון שלה, האיץ את התרחבות נאט"ו מזרחה, וכן דחף חברות בינלאומיות לבנות שרשרות אספקה חוצות יבשות, בהתבסס על ההנחה שנתיבי הים יישארו בטוחים בזכות העליונות הצבאית האמריקאית.

אולם, המחקר סבור שהגלובליזציה עצמה יצרה תהליך הפוך לחלוטין. הטכנולוגיה שהייתה בעבר נחלתם הבלעדית של צבאות גדולים הפכה זמינה בשווקים אזרחיים, החל ממעבדים אלקטרוניים ושבבים חכמים, ועד למערכות ניווט לווייניות, חיישנים ומל"טים, מה שהעניק למדינות חלשות יותר, ואף לגורמים לא-ממשלתיים, אמצעים המסוגלים לשבש את הצבאות החזקים ביותר בעולם.

החוקר מביא כדוגמה את המל"ט האיראני "שאהד-136", המבוסס ברובו על רכיבים אלקטרוניים מסחריים בעלות נמוכה, אך מסוגל לבצע תקיפות מדויקות שדרשו, לפני שלושה עשורים, תוכניות צבאיות בשווי מיליארדי דולרים.

חשיבות ניתוח זה טמונה בכך שהוא אינו מודד את מאזן הכוחות במספר המטוסים או נושאות המטוסים, אלא במידת יכולתם של היריבים להתיש את המעצמה בעזרת כלים זולים. הטכנולוגיה המסחרית, שהייתה אחד מעמודי התווך של שגשוג הגלובליזציה, הפכה בו בזמן לכלי לערעור המונופול הצבאי המסורתי. שינוי זה משנה את תפיסת ההרתעה עצמה, שכן אין עוד צורך להביס את היריב צבאית, אלא לשכנע אותו שעלות המשך העימות תהיה גבוהה יותר מכל רווח פוליטי או צבאי שניתן להשיג.

המחקר רואה במלחמה עם איראן התגלמות ברורה של כלל חדש זה. במקום להתמודד עם הצי האמריקאי בקרב קונבנציונלי, טהראן התמקדה באיום על הסביבה הביטחונית של השיט במצר הורמוז באמצעות מל"טים, טילים מדויקים ומשגרי טילים ניידים, מה שהוביל לעלייה בפרמיות הביטוח הימי, וליצירת הפרעות בשווקי האנרגיה העולמיים, למרות המשך תנועת הספינות במצר.

פאפי מציין שארצות הברית וישראל ביצעו אלפי תקיפות נגד יעדים צבאיים בתוך איראן, אך יכולתה של איראן להתארגן מחדש, להסתיר משגרי טילים ולייצר מחדש אמצעי לחימה הפכה את חיסול האיום הזה לקשה ביותר.

על פי המחקר, הבעיה אינה עוד ביכולת להשמיד מטרות, אלא בחוסר האפשרות לשלוט על שטחים גיאוגרפיים נרחבים שבהם מפוזרים משגרים קטנים, ניידים וזולים, המסוגלים לחזור לפעולה במהירות רבה יותר מיכולתם של צבאות קונבנציונליים להשמידם.

החוקר סבור גם שהצלחת איראן אינה מעידה על הפיכתה לכוח ההגמוני במזרח התיכון, שכן כלכלתה עדיין סובלת, וכוחותיה הקונבנציונליים נשארים פחות מפותחים מאלה של ארצות הברית וישראל, אך יכולתה לכפות את חישוביה על השווקים והממשלות מעניקה לה השפעה פוליטית גוברת, גם ללא השגת ניצחון צבאי מכריע.

המסר הבולט ביותר שהמחקר נושא הוא שההשפעה הפוליטית במאה ה-21 אינה קשורה עוד רק לעליונות צבאית, אלא ליכולתה של המדינה להשפיע על ציפיות השווקים, המשקיעים, חברות התחבורה והאנרגיה. כאשר עצם האפשרות להיפגע מספיקה כדי להעלות את מחירי הביטוח ולשבש את הסחר, הכוח הכלכלי עצמו הופך לבן ערובה לחישובי ההרתעה החדשים. מכאן, שההשפעה האסטרטגית עשויה להתממש באמצעות ערעור האמון יותר מאשר באמצעות שליטה על השטח.

המחקר אינו עוצר במזרח התיכון, אלא מזהיר מפני אפשרות של מעבר מודל זה למזרח אסיה, ובמיוחד למצר טייוואן, שדרכו עובר חלק ניכר מהסחר הימי העולמי. פאפי סבור שטייוואן עשויה, אם יפרוץ סכסוך עם סין, להשתמש במל"טים, טילים מדויקים וחיישנים מסחריים כדי לאיים על השיט הסיני, בדיוק כפי שעשתה איראן במצר הורמוז.

החוקר מדגיש שהמטרה במלחמות כאלה לא תהיה השמדת ציים, אלא ערעור האמון בביטחון נתיבי הים, העלאת עלויות הסחר העולמי, ואילוץ המעצמות הגדולות לשאת בנטל כלכלי הולך וגובר.

פאפי מסכם שהסדר הבינלאומי נכנס לשלב שונה לחלוטין מהשלב שלאחר המלחמה הקרה. ארצות הברית עדיין מחזיקה בכוח ההרסני הגדול ביותר בעולם, אך היא אינה מסוגלת עוד לכפות תוצאות פוליטיות בעלות הנמוכה שאפיינה את התקופה שלאחר 1991, בעוד שהכוחות החלשים יותר מחזיקים בכלים המאפשרים להם לעמוד איתן, להעלות את העלות, ולהאריך את משך הסכסוכים.

אם השערתו של רוברט פאפי נכונה, העולם עומד בפני שינוי אסטרטגי הדומה בחשיבותו לשינויים שאחרי מלחמות העולם. הגלובליזציה ששגשגה תחת המטריה הביטחונית האמריקאית עשויה להיכנס לשלב יקר יותר ופחות יציב, שבו הגנת נתיבי הים ושרשרות האספקה הופכת לאתגר מתמיד עבור המעצמות הגדולות. בסביבה חדשה זו, השאלה לא תהיה מי מחזיק בצבא החזק ביותר, אלא מי מסוגל לשמור על אמון השווקים העולמיים, להבטיח את המשך הסחר, ולמנוע מיריבים להפוך טכנולוגיה זולה לכלים לעיצוב מחדש של מאזן הכוחות הבינלאומי.