ירדן אינה זירת חיסול חשבונות של טהראן

הטילים והכטב"מים האיראניים שכוונו לירדן בימים האחרונים אינם עוד "מסרים צבאיים" המופנים לארצות הברית, כפי שטהראן מנסה לטעון, אלא הפכו לתקיפה צבאית ישירה על ריבונותה של מדינה ערבית, ואיום מכוון על ביטחון עמה, יציבותה ומתקניה החיוניים. ההתקפה האיראנית על הכוחות האמריקאים המוצבים בירדן הובילה למותם של חיילים אמריקאים, לאובדן נוסף ולפציעת אחרים, בעוד שהכוחות המזוינים הירדניים נאלצו ליירט טילים וכטב"מים שנכנסו למרחב האווירי של הממלכה ואיימו על שטחה. בכך נפלה הטענה האיראנית כי העימות מוגבל בין טהראן לוושינגטון, שכן טיל החוצה את הגבול הירדני ומכוון למטרה בתוך הממלכה הוא, מבחינה משפטית, פוליטית וצבאית, תקיפה על ירדן, ללא קשר לאזרחותם של הנמצאים בתוך המטרה. איראן אינה יכולה לשגר טילים בליסטיים וכטב"מים ממולכדים לעבר שטחי ירדן, ואז לבקש מהירדנים להתייחס לכך כאל עניין איראני-אמריקאי שאינו נוגע להם; ירדן היא מדינה עצמאית וריבונית, וזכותה, כמו לכל מדינה אחרת, לקבוע את יחסיה, בריתותיה והסדרי ההגנה שלה, ולארח כוחות זרים על פי הסכמים רשמיים הנחתמים על ידי ממשלתה. ייתכן שחלקם יחלקו פוליטית על הנוכחות הצבאית האמריקאית באזור, ויתנגדו למדיניותה או למלחמותיה של וושינגטון, אך זה אינו מקנה לאיראן את הזכות להפציץ שטחים ירדניים. ואם טהראן תרשה לעצמה להעניש כל מדינה המארחת כוחות אמריקאים, היא אינה מנהלת מלחמת הגנה נגד ארצות הברית, אלא מכריזה למעשה מלחמה פתוחה על רוב מדינות האזור. מפת הפריסה הצבאית האמריקאית במזרח התיכון חושפת את מידת הסלקטיביות בתגובה האיראנית; בסיסים ומתקנים צבאיים אמריקאים פרוסים במפרץ, ובמרחקים קרובים בהרבה לשטחי איראן מאשר לירדן, וכן נושאות מטוסים ומשחתות אמריקאיות נעות במימי המפרץ ובים הערבי, לא הרחק מחופי איראן ומצר הורמוז, ובכל זאת, טהראן בוחרת להפוך את שטחי המדינות הערביות לזירות נקמה ושליחת מסרים, מכיוון שהיא מניחה שתקיפת ירדן או מדינות המפרץ זולה יותר מעימות ישיר עם ספינות מלחמה וכוחות אמריקאים המסוגלים להגיב בעוצמה. זו אינה אומץ צבאי, אלא חלוקה מכוונת של מחירי המלחמה על מדינות ועמים שלא התחילו אותה ולא השתתפו בקבלת החלטותיה, ולכן הנדרש מירדן, על פי ההיגיון האיראני, הוא לשאת בטילים ובכטב"מים, בסגירת המרחב האווירי ובהשבתת תנועת המטוסים, ולסכן את האוכלוסייה והמתקנים החיוניים, בעוד שטהראן שומרת לעצמה את הזכות לקבוע את מועד העימות, מקומו וגודלו. והחמור מכך הוא שהטילים הבליסטיים והכטב"מים אינם מכירים בנרטיבים פוליטיים; טיל עלול לסטות ממסלולו, או שפעולת יירוטו תיכשל, או שרסיסיו יפלו מעל שכונת מגורים, בית ספר או בית חולים, ואז "המסר המחושב" יהפוך לטבח, והודעות ההתנצלות האיראניות לא יחזירו את הקורבנות למשפחותיהם, וגם הטענה לפגיעה בבסיס אמריקאי לא תהיה הצדקה מקובלת בפני הירדנים. טהראן מנסה להציג את עצמה כאילו תמיד הייתה מחוץ למערכת האזורית שהוקמה בהתערבות אמריקאית, אך ההיסטוריה מורכבת יותר מהשיח האיראני הנוכחי; נכון שאיראן לא הייתה חברה רשמית בקואליציה שפלשה לעיראק בשנת 2003, ולא אירחה בסיסים אמריקאים לפלישה זו, אך היא הייתה המרוויחה האסטרטגית הגדולה ביותר מהפלת משטרו של נשיא עיראק סדאם חוסיין, האויב האזורי המסוכן ביותר לטהראן באותה עת. כמו כן, מפלגות וכוחות עיראקיים הקשורים קשר הדוק לאיראן נכנסו למערכת הפוליטית החדשה שהוקמה לאחר הכיבוש האמריקאי, ואז התרחבה ההשפעה האיראנית בעיראק בצורה חסרת תקדים. ולפני כן, איראן שיתפה פעולה באופן מעשי עם ארצות הברית באפגניסטן לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, ותרמה לתמיכה ביריבי תנועת הטליבאן ובהסדרים הפוליטיים שלאחר נפילת משטרה; כלומר, טהראן התנהלה בפרגמטיות עם הכוח האמריקאי כאשר זה הסיר שני יריבים שלה בקאבול ובבגדאד ופתח את הדרך להתרחבות השפעתה האזורית. לכן, אין למשטר האיראני זכות להעניק לעצמו היום סמכות להעניש את ירדן בגלל יחסיה הביטחוניים עם וושינגטון, בעוד שהוא עצמו הרוויח מהכוח האמריקאי כאשר זה שירת את האינטרסים שלו. ההתנגדות לתקיפה האיראנית אינה אומרת הגנה על כל המדיניות האמריקאית, אלא הגנה על עיקרון שאינו ניתן לפשרה: אסור לשום מדינה להפוך את שטחי מדינה אחרת לשדה קרב שלה או לתיבת דואר לשליחת מסריה הצבאיים. התגובה הירדנית הנדרשת: מול תקיפה זו, גינוי מילולי וזימון השגריר למחאה אינם מספיקים עוד; הנדרש הוא שעמאן תכריז על השגריר האיראני כאישיות בלתי רצויה, ותבקש את עזיבתו מהמדינה, ותזמן את שגרירה מטהראן ותוריד את רמת היחסים הדיפלומטיים עד שאיראן תגיש התנצלות רשמית והבטחות ברורות לאי-חזרה על ההתקפות. ייתכן שחלקם יראו בשמירה על ערוצי תקשורת דיפלומטיים הכרחית בזמני מלחמה, וזה נכון עקרונית, אך שגרירויות אינן צריכות להפוך לכיסוי לנרמול תקיפות או להפחתת עלותן הפוליטית, כאשר ניתן לנהל את התקשורת ההכרחית באמצעות מדינה מתווכת, מבלי שהייצוג הדיפלומטי יימשך כאילו דבר לא קרה. על ירדן גם לבקש כינוס שני ישיבות חירום של הליגה הערבית וארגון שיתוף הפעולה האסלאמי, במטרה לגנות את התקיפה האיראנית ולגבש צעדים דיפלומטיים וכלכליים מדורגים להתמודדות עם כל חזרה עליה. הגנת ירדן אינה רק עניין ירדני, אלא מבחן לרצון הערבי והאסלאמי, והשתיקה על הטיל הראשון אינה מונעת את הטיל השני, אלא מעודדת את משגרו, והגיע הזמן שטהראן תבין שירדן אינה זירה לחיסול חשבונותיה עם וושינגטון, וכי תקיפה על ריבונותה חייבת לגרור מחיר פוליטי ודיפלומטי אמיתי שאיראן לא תוכל להתחמק ממנו מאחורי סיסמאות "עימות" ו"התנגדות".