מכונת התעמולה הישראלית, הידועה כ'הסברה', אינה מוצאת עוד במגרשים הצבאיים או במסדרונות הדיפלומטיים מקלט בטוח לשיווק נרטיבה, אלא עברה להתבצר מאחורי חומה רעיונית המבוססת על ניצול חוסר יכולתו של המערב לקבל את ההתנגדות הפלסטינית כאשר היא מבטאת את עצמה בשפת האסלאם הפוליטי. שינוי זה מגיע בזמן שבו מיתוסים מכוננים של הישות הציונית, כמו האמירה 'הצבא המוסרי ביותר' או 'נווה המדבר של הדמוקרטיה', קורסים מול חשיפת העובדות בשטח לעולם כולו.
ההונאה המטעה האחרונה שעדיין עומדת איתנה מול הקריסה המוחלטת של התעמולה הישראלית טמונה בתהליך השטניזציה השיטתי והבלתי רציונלי של תנועות ההתנגדות בעלות הרקע האסלאמי. שטניזציה זו אינה מוגבלת רק לחוגים המערביים, אלא מתרחבת וכוללת חלק מהעולם הערבי, מה שמסביר את כפילות העמדות כלפי הסוגיה הפלסטינית ואת הקרירות כלפי ההסכמים הנכפים על מדינות האזור.
משקיפים רואים כי הסולידריות המערבית עם פלסטין נתקלת לעיתים קרובות במחסום הזהות הדתית של ההתנגדות; האינטלקטואל המערבי עשוי להביע אהדה כלפי הפלסטיני ה'חילוני' או ה'שמאלני', אך הוא מסיר תמיכה זו מיד אם המתנגד נשען על רקע אסלאמי. סתירה זו חושפת שרידים קולוניאליים שלא נפתרו, שבהם האחר מתקבל רק אם הוא מאמץ את הסטנדרטים האוניברסליים שהמערב כפה כדרך ביטוי יחידה.
בעדות היסטורית משנת 1992, ציין ההוגה המצרי טארק אל-בשרי כי המערב תמיד מצא זרמים פוליטיים שהבינו את השאיפות הלאומיות הערביות כל עוד הן נכתבו בשפה מרקסיסטית או לאומית. אך ברגע שנעשה שימוש במונחים של הדת האסלאמית כדי לבטא את אותן שאיפות שחרור, נוצר נתק מוחלט, והקול הפלסטיני הפך לבלתי נשמע כאילו הוא מדבר בשפה זרה למושגי הזכויות הבינלאומיות.
הסוד לעמידותו של קיפאון רעיוני זה טמון בכך שהזרם האסלאמי מייצג בדמיון הקולוניאלי המערבי 'הכרזת עצמאות' בלתי ניתנת להכלה. האסלאמיסטים לא רק דוחים תלות פוליטית, אלא גם דוחים את השימוש במילון התרבותי שהמערב חשב שכפה כתבנית יחידה למודרניות ואוניברסליות, מה שהופך אותם בעיני המערב ל'גרועים' מהלאומנים המסורתיים.
ישראל מנצלת רגישות יתר זו כלפי האסלאם הפוליטי כדי להסיר את האופי הפוליטי מהסכסוך ולהפוך אותו לסכסוך עדתי או דתי טהור. הנרטיב הישראלי מקדם את הטענה שהפלסטינים מתנגדים מכיוון שהם 'מוסלמים' השונאים את האחר, ולא מכיוון שהם עם הנמצא תחת כיבוש צבאי השואף לעקור אותם מאדמתם, וזו טענה שמטרתה לשלול מההתנגדות את לגיטימיותה המשפטית.
היסטורית, העליונות הגזענית הישראלית לא המתינה ל'אסלום' ההתנגדות כדי לבצע פשעי הפללה והרג; ההתנגדות הפלסטינית הייתה יעד באותה אכזריות כאשר היא הונהגה על ידי פלגים חילוניים ושמאלניים. ההיסטוריה מזכירה את השוואתו של אריאל שרון בשנת 2001 כאשר ניסה לקשור את יאסר ערפאת לאוסאמה בן לאדן, בניסיון מוקדם לנצל את אירועי 11 בספטמבר כדי להטביע את המאבק הלאומי בתווית הטרור העולמי.
אובססיה זו של עוינות כלפי האסלאם הפוליטי אינה מוגבלת למערב, אלא מקבלת תמיכה חזקה מתוך החברות הערביות באמצעות משטרים רודניים הרואים בשיח זה אמצעי להישרדות. משטרים אלה משתמשים ב'פוביה מהאסלאמיסטים' כמוצר צריכה נרחב כדי להצדיק דיכוי של כל חלופה דמוקרטית שעלולה לאיים על כסאותיהם, ומציגים את עצמם למערב כמבצר אחרון נגד 'קיצוניות'.
מקורות יודעי דבר דיווחו כי כמה פקידים ערבים מאמצים שיח חריף יותר מהשיח הישראלי כלפי מנהיגי ההתנגדות, ומתארים אותם בתיאורים פליליים מוגזמים כדי לזכות באהדת בן השיח המערבי. הזדהות זו עם הנרטיב הציוני משקפת את עומק המשבר שבו שרויות האליטות השלטוניות שהעדיפו לשמור על שלטונן על חשבון הזכויות הלאומיות של עמיהן.
הפיכת ביקורת על תנועת חמאס או כל פלג התנגדות לתנאי מוקדם להכרה בזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית היא כשל לוגי שמטרתו לשתק את אוניברסליות זכויות האדם. אין לשום כוח חיצוני זכות לכפות על עם תחת כיבוש את סוג המנהיגים שצריכים לייצג אותו, שכן הבחירה הפוליטית היא עניין פנימי ריבוני מובהק.
חוקרים והוגים המנסים לפרק את השטניזציה הזו מתמודדים עם מסעות הדרה והטלת סטיגמה של אהדה ל'טרור', רק מכיוון שהם מסרבים להפליל באופן עיוור את השיח האסלאמי. טרור אינטלקטואלי זה מונע דיון רציונלי על שורשי הסכסוך ומצמצם את האפשרויות לתבניות מוכנות המשרתות את המשך המצב הקיים של הכיבוש.
בסופו של דבר, ההגנה על זכותם של הפלסטינים להתקיים נשארת המשימה המוסרית והאנושית הדחופה ביותר, הרחק מהאידיאולוגיה שהם בוחרים כדי לבטא את עצמם. כבוד לפלורליזם הפוליטי בתוך החברה הפלסטינית הוא חלק בלתי נפרד מכבוד לזכותם לחירות, וזה מה שהמערב מתעלם ממנו בכוונה בהתמודדותו עם המשבר הנוכחי.
האתגר האמיתי העומד בפני חופשי העולם כיום הוא לשבור את המבצר הרעיוני האחרון הזה של התעמולה הישראלית, ולהכיר בכך שההתנגדות היא תגובה טבעית וחוקית לקיומו של הכיבוש. אין לקשור את זכויותיו של עם שלם למצב רוחן של המעצמות הקולוניאליות לשעבר או לחששות של משטרים החוששים מהתעוררות עמיהם תחת כל שם שהוא.
לסיכום, הסכסוך בפלסטין נשאר סכסוך על אדמה, חירות וכבוד, ולא סכסוך על 'סוג הזהות' שהמתנגד נושא. הניסיונות 'להסיר את הפוליטיקה' מהסוגיה ולהפוך אותה לתיק ביטחוני או דתי הם ניסיונות שנועדו לכישלון מול עמידותו של העם הפלסטיני והתעקשותו על כל צורות הביטוי של זכותו הלגיטימית.
הפיכת ביקורת על תנועת חמאס לתנאי מוקדם להכרה בזכויות היסוד של הפלסטינים שקולה לשיבוש אוניברסליות הזכות עצמה.
שתף את דעתך
המבצר האחרון של ההסברה: מדוע המערב דוחה את הלגיטימיות של ההתנגדות בלבוש האיסלאמי שלה?