בין נפילת נתניהו והשינויים האמריקאים.. האם נראה הזדמנות חדשה לסוגיה הפלסטינית?

בנימין נתניהו לא היה רק ראש ממשלה בישראל, אלא היה סמל לתקופה פוליטית שלמה שאופיינה בהעמקת הכיבוש, הרחבת ההתנחלויות, וניסיון לחסל את עמודי התווך של הסוגיה הפלסטינית, תוך הסתמכות על קואליציות ימין קיצוני ועל תמיכה אמריקאית חסרת תקדים בשלבים מסוימים. לכן, עזיבתו את הזירה הפוליטית, אם תתממש, אינה רק אירוע פנימי ישראלי, אלא תחנה שעשויה לשאת השלכות אזוריות ובינלאומיות הראויות לקריאה מעמיקה.אך טעות לחשוב שרק עזיבתו של נתניהו תספיק כדי לשנות את המציאות. ישראל אינה מדינה הנשלטת על ידי אדם אחד, אלא מערכת פוליטית, ביטחונית ומוסדית שבה מצטלבים האינטרסים של המפלגות, הצבא, מוסדות הביטחון והציבור. עם זאת, אישיותו של ראש הממשלה נשארת גורם משפיע בקביעת כיוון המדיניות, חדות השיח וגבולות הפתיחות לכל מסלול פוליטי. מכאן, שמה שאחרי נתניהו עשוי לפתוח יותר מאפשרות אחת: עליית הנהגה פחות מתנגשת עשויה לאפשר הזדמנות להפחתת המתיחות וארגון מחדש של סדרי העדיפויות, אך היא עלולה גם להוביל לשחזור אותה מדיניות בחזית מתונה יותר, ללא כל שינוי מהותי במהות הכיבוש.נתניהו הצליח לאורך שנות שלטונו לבסס שיח המבוסס על ניהול הסכסוך ולא על פתרונו, להחליש את סיכויי ההסדר, להרחיב את מפעל ההתנחלויות, ולהרחיק את החברה הישראלית מרעיון השלום כאופציה אסטרטגית. הוא גם ניצל את הפילוגים הפלסטיניים והשינויים האזוריים כדי לחזק גישה זו, עד שרעיון המדינה הפלסטינית הפך מורכב יותר מאי פעם. עם זאת, כמה משקיפים סבורים שהבעיה אינה מצטמצמת לנתניהו בלבד, אלא לשינוי עמוק יותר בתוך החברה הישראלית עצמה, תוצאה של מאמץ גדול שהפעיל הימין הקיצוני בישראל, תוך ניצול טעויות ואירועים מצד גורמים פלסטיניים מסוימים, כאשר האמון באופציית ההסדר ירד, הנטייה הביטחונית גברה, וכוחות פוליטיים עלו שסבורים כי ניהול הסכסוך או כפיית עובדות בשטח יעילים יותר מכל משא ומתן פוליטי.מנגד, ארצות הברית עדה לשינויים פוליטיים מתמשכים שעשויים לצייר מחדש את סדרי העדיפויות של מדיניות החוץ. וושינגטון, ללא קשר לממשלים השונים, נשארת השחקן הבינלאומי המשפיע ביותר בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. אם שינוי בהנהגה הישראלית יתמזג עם ממשל אמריקאי שיהיה מעוניין יותר ביציבות אזורית ובהחייאת המסלול הפוליטי, עשוי להיפתח חלון חדש, גם אם צר, להחזיר את הסוגיה הפלסטינית למרכז תשומת הלב הבינלאומית. אך אפשרות זו אינה מובטחת; שכן המדיניות האמריקאית כלפי ישראל נותרה, במהותה, נשלטת על ידי איזונים פנימיים מורכבים, ועל ידי השפעה מוסדית ומפלגתית שהופכת כל שינוי רדיקלי לעניין קשה, גם כאשר הפנים בבית הלבן מתחלפות.מצד שני, אין להתעלם מהאפשרות שהיעדרותו של נתניהו תוביל לבלבול נוסף בזירה הישראלית, ולא לפתיחות פוליטית. חלק מהחלופות האפשריות עשויות להיות פחות פרובוקטיביות בשיח, אך זהירות יותר במתן ויתורים אמיתיים, ועשויות להעדיף לשמור על הסטטוס קוו במקום להיכנס לעימות עם הימין המתנחלי או עם מצב הרוח הכללי בישראל. כמו כן, כל ממשלה ישראלית חדשה עשויה למצוא את עצמה מוגבלת על ידי שיקולים ביטחוניים ובחירותיים שיגרמו לה לא להיות מוכנה לנקוט בצעדים מוחשיים כלפי הפלסטינים, גם אם תאמץ שפה גמישה יותר בפני הקהילה הבינלאומית.אך הזדמנות זו לא תהפוך להישג באופן אוטומטי. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהזדמנויות פוליטיות מתפספסות כאשר אין נכונות להשקיע בהן. לכן, האחריות הפלסטינית כיום אינה פחות חשובה מכל שינוי בישראל או בארצות הברית. האחדות הלאומית, חידוש הלגיטימציה, בניית אסטרטגיה פוליטית ודיפלומטית אחידה, הפעלת כלי המשפט הבינלאומי, וחיזוק העמידה בשטח, הם מרכיבים חיוניים להפיכת כל משתנה חיצוני לרווח לאומי. מנגד, המשך הפילוג הפלסטיני, או היעדר חזון אחיד במסגרת אש"ף, עלולים להפוך כל שינוי בינלאומי או ישראלי להזדמנות מבוזבזת, ללא קשר לנסיבות הנוחות.כמו כן, העולם החל להבין יותר מאי פעם שהמשך הכיבוש אינו מתכון ליציבות, ושהביטחון האמיתי אינו יכול להתממש בכוח צבאי בלבד, אלא באמצעות הסדר צודק שיבטיח את זכויות העם הפלסטיני בהתאם להחלטות הלגיטימציה הבינלאומית, ובראשן הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית. עם זאת, הבנה בינלאומית זו, על חשיבותה, אינה מספיקה לבדה אלא אם תתורגם ללחץ פוליטי ממשי, ולרצון בינלאומי שיחרוג מהצהרות דאגה וגינוי לצעדים מעשיים שיעצרו את התרחבות ההתנחלויות ויחזירו את הכבוד למסלול פוליטי רציני.השלב הבא עשוי להיות שונה, אך הוא לא יהיה קל. מה שאחרי נתניהו לא יהיה בהכרח ההפך מנתניהו, ומה שאחרי כל שינוי בוושינגטון לא יעיד על שינוי רדיקלי בעמדות האמריקאיות. החלופה הישראלית עשויה להיות פחות קיצונית בצורתה ויותר פרגמטית בגישתה, אך היא לא בהכרח מחויבת לפתרון צודק לסוגיה הפלסטינית. מנגד, השינויים האזוריים והבינלאומיים עשויים לכפות על כל הנהגה ישראלית חדשה מידה של גמישות שלא הייתה זמינה בעבר. אלא שהפוליטיקה נבנית על ניצול הזדמנויות, לא על המתנה לניסים.הסוגיה הפלסטינית אינה זקוקה לאופטימיות מופרזת ולא לפסימיות מוחלטת, אלא לקריאה מציאותית של המשתנים, ולרצון לאומי המסוגל להפוך את השינויים הבינלאומיים והאזוריים להזדמנות אמיתית שתחזיר לסוגיה את מעמדה, ולעם הפלסטיני את זכותו לחירות ועצמאות. ההיסטוריה אינה נוצרת רק על ידי שינוי ממשלות, אלא גם על ידי עמים שיודעים לנצל רגעים של שינוי גדול, ומבינים בו זמנית שכל הזדמנות חיצונית זקוקה לחזית פנימית מגובשת כדי להפוך להישג פוליטי אמיתי.