הבעיה כבר אינה רק במספר השעות שילדינו מבלים מול הטלפונים, אלא בסוג האדם שמתעצב במהלך שעות אלו. הטלפון אינו עוד רק כלי תקשורת או בידור, אלא הפך לחלון שדרכו הילד לומד שפה, התנהגות וערכים, ודרכו הוא בונה את תפיסתו לגבי הצלחה, גבורה, מולדת ועולם. בעבר, הילד למד בעיקר ממשפחתו, מבית הספר שלו ומקהילתו. המודל לחיקוי היה אדם שראה, הכיר ושוחח עמו: אב או אם, מורה, לוחם, סופר או אישיות ציבורית. כיום, המשפיען הדיגיטלי מתחרה באב, הסרטון הקצר מתחרה במורה, והאלגוריתם מתחרה בבית הספר בקביעת מה שראוי לתשומת לב. וכאן איננו מדברים על מאבק נגד הטכנולוגיה, אלא על מאבק על החינוך. הילד לומד לא רק ממה שאנו אומרים לו, אלא ממה שהוא רואה מתגלם מולו. ואם יש סתירה בין הדיבור למודל לחיקוי, המודל לחיקוי תמיד מנצח. לא מספיק לבקש מילדינו לקרוא כשאנו איננו קוראים, או להזהיר אותם מהטלפון כשאנו איננו מרימים את עינינו מהמסכים שלנו, או לדבר בפניהם על שייכות ואחריות, בעודם רואים בהתנהגות הכללית שהפרסום והאינטרס האישי חשובים יותר מידע ושירות לקהילה. משבר המודל לחיקוי פותח את הדרך למסך להציג את המודלים החלופיים שלו. ומודלים אלה אינם נבחרים מכיוון שהם הטובים ביותר מבחינה חינוכית או מוסרית, אלא מכיוון שהם מסוגלים יותר לעורר תשומת לב ולהשיג צפיות. עם הזמן, מי שקולו רם יותר עשוי להפוך למשפיע יותר ממי שיודע יותר, ומי שמפורסם יותר חשוב יותר ממי שבעל ערך רב יותר. לכן, הקשר בין הטלפון לחינוך אינו מובן רק באמצעות מושג השימוש הבטוח, אלא באמצעות מה שניתן לכנות "ביטחון חינוכי". וביטחון חינוכי פירושו הגנה על יכולת החברה לחנך את דורותיה על פי מערכת של ערכים, ידע וזהות, מבלי לבודד אותם מהעידן או לסגור אותם בפני העולם. והוא אינו מושג על ידי מניעת טכנולוגיה, אלא על ידי בניית מוח המסוגל להשתמש בה מבלי להפוך לתלוי בה. במציאות הפלסטינית, סוגיה זו מקבלת חשיבות כפולה. אנו חיים לא רק בהקשר טבעי שבו מתחרים מקורות תרבותיים שונים, אלא בהקשר של מאבק על הנרטיב, הזהות והזיכרון. הכיבוש אינו מכוון רק לאדמה, אלא גם שואף להחליש את הקשר של הפלסטיני להיסטוריה ולסוגיה שלו, ולעצב מחדש את דימויו העצמי ועתידו. הילד הפלסטיני עשוי למצוא את עצמו מול זרם עצום של תוכן המציג את סוגייתו באופן מקוטע, או מעוות את ההיסטוריה של עמו, או הופך את הטרגדיה הלאומית לתמונות חולפות בין מאות קטעים. אם אין לו בסיס ידע ולאומי איתן, הוא עשוי לדעת מה קורה בעולם, אך אינו יודע את ההיסטוריה שלו, והוא עשוי לשלוט בשפת הפלטפורמות, אך אינו מסוגל לבטא את סוגייתו בשפתו, והוא עשוי להגיב לאירועים באופן מיידי מבלי שתהיה לו תודעה המקשרת ביניהם ומפרשת אותם. השייכות הלאומית כאן אינה סיסמה פוליטית המתווספת לתכניות הלימודים, אלא היא חלק מהביטחון הנפשי והחינוכי של הילד. האדם שיודע מי הוא, ושייך לתרבותו ולהיסטוריה שלו, מסוגל יותר להיפתח לעולם מבלי להיטמע בו. אך פתיחות ללא שורשים עלולה להפוך לניכור ולאובדן כיוון. ומכאן, אין להגביל את החינוך לאספקת מידע לתלמיד, אלא עליו לעזור לו להבין אותו, לבקר אותו ולקשר אותו למציאותו. למידה אמיתית אינה מתרחשת כאשר התלמיד זוכר את התשובה, אלא כאשר הוא מסוגל לשאול את השאלה, לאמת את המקור, ולהבחין בין אמת לתעמולה, ובין תפוצה לערך. בית הספר הפלסטיני נדרש כיום ללמד את ילדינו כיצד פועלים אלגוריתמים, ומדוע מופיע להם תוכן מסוים, וכיצד משתמשים בתמונות, כותרות ורגשות כדי להשפיע על עמדותיהם. אך הוא נדרש גם לשמור על נוכחות ההיסטוריה, התרבות, השפה והנרטיב הלאומי, לא באמצעות שינון, אלא באמצעות דיאלוג, מחקר, סיפורים חיים, ביקורים ופרויקטים שהופכים את השייכות לחוויה חיה. כמו כן, המורה אינו יכול למלא תפקיד זה אם הוא נשאר רק מעביר מידע. הוא זקוק להיות מודל לחיקוי בדיאלוג, פתיחות ואחריות, ולעזור לתלמיד להשתמש בטלפון למחקר, ייצור ותיעוד, ולא רק לצפייה וצריכה. באשר למשפחה, היא אינה יכולה להגן על ילדיה על ידי הסתפקות במעקב או איסור. הגנה אמיתית מתחילה כאשר הבית מחזיר לעצמו את תפקידו כמרחב לדיאלוג. במקום לשאול את הילד רק: כמה שעות השתמשת בטלפון? עלינו לשאול אותו: מה ראית? מה למדת? האם אתה חושב שמה שראית נכון? וכיצד ניתן לוודא זאת? בשאלות אלו אנו עוברים משליטה במכשיר לבניית המוח. ילדינו יחיו בעולם דיגיטלי רחב ומורכב יותר, ולא נוכל לסגור בפניהם את דלתותיו. אך אנו יכולים לספק להם מודל לחיקוי, ידע ושייכות, ולהעניק להם את היכולת להבחין ולבחור. ביטחון חינוכי אינו אומר לפחד מהעולם, אלא להיכנס אליו כשאנו יודעים מי אנו. ואינו אומר למנוע מהילד טכנולוגיה, אלא למנוע ממנו להפוך למשתמש חסר רצון, או למקבל חסר זיכרון, או ליחיד חסר שייכות. כאשר המודל לחיקוי נעלם, המשפחה נסוגה, ובית הספר מסתפק בשינון, המרחב לא יישאר ריק, הוא יתמלא במסך, באלגוריתם ובמשפיענים. לכן, השאלה כבר אינה: האם אנו מרשים לילדינו להשתמש בטלפון? השאלה החשובה יותר היא: האם הענקנו להם מודל לחיקוי, חינוך ושייכות שיאפשרו להם להשתמש בו מבלי לאבד את עצמם ואת מולדתם בתוכו?
שתף את דעתך
בין הטלפון לביטחון חינוכי..!