נרטיבים של מה שלא נכתב בפרוטוקולי החיילים: (8) הבית שקירותיו הוקפו על ידי הכפר וחיבקו אותו

בפרוטוקולי החיילים, הסיפור מתחיל בדרך כלל מרגע הגעת הכוח הצבאי, ומסתיים בנסיגתו. כמה שורות קרות, פעלים בזמן עבר, ומונחים המסתירים יותר ממה שהם מגלים: "טופל", "נעצר", "ההמון פוזר". אבל בין ה"טופל" הראשון ל"טופל" האחרון, נעלמים חיים שלמים שאינם מוצאים את דרכם לנייר.

אף אחד לא כותב בפרוטוקולים האלה שכפר שלם נשאר ער כי בית אחד היה מאוים. ואף אחד לא מתעד שכאשר הקירות חשו במצור, אנשים יצאו מבתיהם כדי להפוך לקירות אחרים, ושהבית שרצו לבודד, הכפר חיבק אותו עד שנראה כאילו הוא מכיל את כולם.

באל-מוג'ייר, ביתו של חאג' מוחמד חאמד עטא אבו עליא לא היה רק מבנה אבן, אלא זיכרון שנמשך על פני דורות, והאחרון שנותר מידיעה שאדם יכול להזדקן במקום שבו נולד. לכן, פגיעה בו לא הייתה פגיעה בקירות, אלא ניסיון לעקור משמעות עמוקה יותר; שהישארות תהפוך לסיכון, ושעזיבה תהיה האפשרות היחידה.

פרוטוקולי החיילים לא יכתבו שהתושבים לא באו לחפש עימות, אלא לברוח מהרעיון ששכנם יישאר לבד. הם ידעו שבתים לא נופלים כשהקירות שלהם קורסים, אלא כשאדוניהם ושכניהם נוטשים אותם. לכן הם פרשו את עצמם בחצר הבית, והפכו את גופם לגדר מוסרית סביבו, כאילו הם מכריזים שהכפר אינו אוסף של בתים, אלא רשת של נשמות המסרבות שאחד מהם יישבר לבדו.

והפרוטוקולים לא יזכירו את שמו של מומן אבו עליא אלא כ"עצור". אבל האמת היא שהוא היה צעיר שראה את ביתו ומשפחתו מול תקיפת המתנחלים, ועמד במקום שבו עומד אדם כשאין לו אלא כבודו. החיילים לקחו אותו מול הבית, ואז החזירו אותו לאחר שעות לאמבולנס הפלסטיני, נישא עם סימני מכות והתעללות, עטוף בשכבת נייר כסף, כאילו ניסו לעטוף את הכאב עצמו לפני מסירתו. אבל כאב אינו מוסתר בנייר מתכת, וכבוד אינו מקופל כמו שמיכות, וזיכרון אינו מגיע לבני משפחתו אלא ברור יותר ככל שהם מנסים לטשטש אותו.

והפרוטוקולים לא יכתבו שהירי שנורה בצפיפות לא כוון רק לגופים, אלא כוון לרעיון שאיחד את האנשים באותה חצר; הרעיון שהבית אינו שייך למשפחה אחת, אלא שייך לכל הכפר. כי כאשר ההגנה על בית הופכת לאחריות קולקטיבית, הכוח הצבאי מאבד את נשקו החשוב ביותר: בידוד הקורבן מסביבתו.

בפילוסופיה של הכיבוש, הצלחה נמדדת במספר הבתים המתרוקנים מתושביהם. אבל בפילוסופיה של האדמה, הצלחה נמדדת במספר אלה המסרבים לעזוב, ובמספר אלה הנשארים ללון עם משפחה אחת כדי שלא תרגיש שהיא לבד. ולכן הישיבה לא הייתה רק פעולת מחאה, אלא הכרזה קיומית שהשתייכות אינה סיסמה הנאמרת, אלא אחריות הנישאת, ושהמולדת אינה מתחילה בגבולותיה, אלא בבית הראשון שתושביו מסרבים לעזוב אותו, ובשכן הראשון המסרב לעזוב אותם לבד.

החייל יכתוב שהוא ביצע משימה, אבל הוא לא יכתוב שקשיש בעשור העשירי לחייו המשיך להסתכל על ביתו כפי שאדם מסתכל על כל חייו. והוא יכתוב שהוא פיזר המון, אבל הוא לא יכתוב שההמון לא היה אלא כפר המנסה למנוע את עקירת זיכרונו. והוא יכתוב שהוא עצר צעיר, אבל הוא לא יכתוב שכל הכפר יצא משוכנע יותר שכבוד אינו ניתן למעצר.

בארכיון יישאר פרוטוקול קר, חתום במלואו, חסר אמת. אבל מה שיישאר באל-מוג'ייר, לא יהיה נייר ולא חתימה, אלא זיכרון של כפר שחיבק בית כשהוקף, וצעיר שיצא מהמעצר כבד מפצעים, ותושבים שהבינו שחלק מהבתים אינם נשמרים על ידי אבן, אלא על ידי אנשים. ואולי זו האמת שכל פרוטוקול אינו יכול לתעד: שהכוח יכול להקיף קירות, אבל הוא אינו יכול למנוע מכפר שלם לחבק אותם, וגם לא לעקור מהאנשים את אמונתם שהבית, כשהוא הופך לעניין של כולם, הופך גדול מכדי להיעקר, ונצחי מכדי שפרוטוקולי החיילים ימחקו אותו.