הדמוקרטים חוסמים את הצעת חוק תקציב ההגנה האמריקאי במחאה על המלחמה באיראן והעמקת האינטגרציה הצבאית עם ישראל

וושינגטון – סעיד עריקאת – 15/7/2026

בהתפתחות המשקפת את התרחבות הפילוג בתוך הממסד הפוליטי האמריקאי בנוגע למלחמה באיראן ולמדיניות ההגנה של ממשל הנשיא דונלד טראמפ, הצליחו חברי המפלגה הדמוקרטית בסנאט, ביום שלישי, למנוע את המשך הדיון בהצעת חוק אישור ההגנה הלאומית (NDAA) לשנת הכספים 2027, ששוויה כ-1.15 טריליון דולר, וזאת במחאה על מימון המלחמה המתמשכת נגד איראן, וכן על סעיפים הקובעים הרחבת שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני בין ארצות הברית לישראל.

ההצעה זכתה לתמיכת 50 חברים רפובליקנים, לעומת התנגדות של 46 חברים דמוקרטים, אך נכשלה בהשגת סף 60 הקולות הדרושים לפתיחת הדיון. מנהיג הרוב הרפובליקני, ג'ון ת'ון, הצביע נגד ההצעה מסיבות פרוצדורליות המאפשרות להגיש אותה מחדש מאוחר יותר, בעוד ארבעה חברים נעדרו מהישיבה.

הצבעה זו נחשבת לאחת הנסיגות הפוליטיות הגדולות ביותר העומדות בפני הצעת חוק ההגנה השנתית, שהקונגרס נהג לאשר בהסכמה רחבה בין שתי המפלגות, מה שמשקף שינוי ניכר באופי הדיון סביב ההוצאות הצבאיות ותפקידה של ארצות הברית בסכסוכים חיצוניים.

התפתחות זו מגיעה בזמן שממשל טראמפ דוחף לתוכנית ביטחון לאומי רחבה יותר בשווי של כ-1.5 טריליון דולר לשנת 2027, הכוללת יותר מ-350 מיליארד דולר המוקדשים לייצור תחמושת, בניית ספינות מלחמה, מערכות הגנה מפני טילים, כלי טיס בלתי מאוישים, וטכנולוגיות בינה מלאכותית, בנוסף לתוכניות חימוש ארוכות טווח, כחלק משיקום היכולות הצבאיות האמריקאיות לאחר המלחמה עם איראן.

סעיף 1217 בהצעת החוק בלט כאחד הסעיפים השנויים ביותר במחלוקת, שכן הוא קובע חיזוק חסר תקדים של האינטגרציה הצבאית, הטכנולוגית והמודיעינית בין ארצות הברית לישראל, מה שנתפס על ידי מתנגדים כניסיון להעניק לשיתוף פעולה זה מעמד חוקי קבוע החורג מגבולות התיאום המסורתי בין שתי המדינות.

הסנאטור העצמאי ברני סנדרס, יחד עם הסנאטור הדמוקרטי כריס ואן הולן, הובילו קמפיין להפלת ההצעה, בטענה שהצעת החוק אינה מסתכמת בהגדלת ההוצאות הצבאיות, אלא כוללת הסכמה מרומזת למלחמה שמנהל ממשל טראמפ נגד איראן.

סנדרס אמר כי הצעת החוק "מקצה כספים למלחמה בלתי חוקית ובלתי מוסרית נגד איראן, וכוללת סעיף מיוחד לאספקת נשק נוסף לישראל בהיעדר כמעט מוחלט של פיקוח פרלמנטרי", והוסיף כי הגיע הזמן "להשקיע בעם האמריקאי, לא במלחמות בלתי נגמרות."

מצדו, הודיע הסנאטור ג'ף מרקלי על התנגדותו להצעה, והדגיש כי אינו יכול לתמוך בהוצאות צבאיות מופרזות, וגם לא להעניק הסכמה בפועל למלחמה נגד איראן, וגם לא לקבל סעיפים המטילים העמקת שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני עם ישראל.

הסנאטור רון ויידן, לעומת זאת, סבר כי הוצאת 1.15 טריליון דולר על משרד ההגנה בצל המלחמה עם איראן אינה הופכת את האמריקאים לבטוחים יותר, אלא חושפת את הכוחות האמריקאים והאזרחים לסיכונים נוספים, ותורמת לעליית מחירי האנרגיה. הוא גם מתח ביקורת על הסעיפים המרחיבים את שיתוף הפעולה עם חברות ישראליות בתחומי המעקב והבינה המלאכותית, והזהיר מפני שימוש לרעה אפשרי בטכנולוגיות אלו והשלכותיהן על זכויות האדם.

מנגד, הרפובליקנים תקפו את עמדת הדמוקרטים, והסנאטור ברני מורנו האשים את עמיתיו ב"החזקת ארצות הברית כבת ערובה" מסיבות פוליטיות, בעוד הסנאטור ג'ון קורנין סבר כי הדמוקרטים מציבים שיקולים מפלגתיים מעל שיקולי הביטחון הלאומי.

ההצבעה זכתה לקבלת פנים רחבה מצד ארגוני החברה האזרחית וקבוצות המתנגדות למלחמה, כאשר מדיאה בנג'מין, מייסדת שותפה של ארגון "קוד פינק", סברה כי הסנאט סירב לראשונה להעביר תקציב הגנה עצום במהירות כזו, וציינה כי הלחצים העממיים מילאו תפקיד מהותי בהשגת תוצאה זו.

כמו כן, סטיב אליס, נשיא ארגון "משלמי המסים למען השכל הישר", אמר בהצהרה לעיתונות כי ההצבעה שלחה מסר ברור למשרד ההגנה לפיו בקשת הגדלת התקציב הבסיסי ב-28 אחוזים אינה זוכה עוד לקבלה אוטומטית, והזהיר כי המשך רמת הוצאות זו עלול להוסיף יותר משלושה טריליון דולר לחוב הציבורי במהלך שמונה השנים הבאות.

בתורו, רוברט וייזמן, נשיא שותף של ארגון "פבליק סיטיזן" לאתר "קומון דרימז", תיאר את תוצאת ההצבעה כדחייה כפולה, המתבטאת בהתנגדות להגדלת ההוצאות על מוסד ביטחוני הנתון להאשמות כרוניות בבזבוז, ודחיית המלחמה שמנהל ממשל טראמפ נגד איראן, והדגיש כי הבוחרים האמריקאים מעדיפים כעת להפנות משאבים לבריאות, חינוך ותשתיות במקום להרחיב את ההוצאות הצבאיות.

באותו הקשר, גרג וויליאמס, מנהל מרכז המידע הביטחוני בפרויקט הפיקוח הממשלתי, אמר בהצהרה לעיתונות כי הסנאט קיבל את ההחלטה הנכונה בדחיית הצעת החוק, וציין כי רמת ההוצאות המוצעת מייצגת את הגידול הגדול ביותר בתקציב הצבאי האמריקאי מאז מלחמת העולם השנייה.

בניסיון להציג חלופה שונה, הגיש הסנאטור אד מרקי הצעת חוק חדשה בשם "הפחתת תקציב הפנטגון", המציעה תקרת הוצאות ביטחוניות של כ-750 מיליארד דולר, מספר שעדיין גבוה לדעת מומחים מסוימים, אך נמוך בהרבה מההצעות הנוכחיות.

למרות שההצבעה אינה מבטלת את הצעת החוק סופית, היא מהווה מכה פוליטית לממשל טראמפ וחושפת את התגברות ההתנגדות בקונגרס לקשר בין הוצאות הביטחון למלחמה באיראן ולמדיניות הרחבת השותפות הצבאית עם ישראל, מה שמרמז על משא ומתן קשה לפני הגעה לנוסחה שתזכה לקבלת שתי המפלגות.

הצבעה זו מייצגת נקודת מפנה חשובה בוויכוח האמריקאי סביב הביטחון הלאומי, שכן המחלוקת אינה נסובה עוד רק סביב היקף ההוצאות הצבאיות, אלא סביב פילוסופיית השימוש בכוח הצבאי עצמו. המלחמה באיראן העלתה מחדש את השאלות החוקתיות בנוגע לסמכויות הנשיא לנהל מלחמות ללא אישור מפורש מהקונגרס, וכן החייתה זרם פוליטי הסבור כי העדיפות צריכה להיות לטיפול באתגרים הכלכליים והחברתיים בתוך ארצות הברית, במקום להרחיב את המעורבות בסכסוכים חיצוניים יקרים מבחינה כלכלית ופוליטית.

הוויכוח סביב סעיף 1217 חושף גם כי היחסים הצבאיים בין וושינגטון לישראל נכנסו לשלב חדש החורג משיתוף הפעולה המסורתי לעבר שאיפה להקים אינטגרציה מוסדית קבועה בתחומי ההגנה, הבינה המלאכותית, המודיעין והטכנולוגיה הצבאית. מתנגדי מגמה זו חוששים כי קיבוע יחסים אלו בחוק יצמצם את יכולת הממשלים והקונגרס בעתיד להפעיל פיקוח או להעריך מחדש את גבולות שיתוף הפעולה, ובכך יהפוך את ההתחייבויות האסטרטגיות לפחות כפופות לדיון פוליטי עם שינוי הנסיבות האזוריות.

תוצאת ההצבעה משקפת גם שינוי הדרגתי בתוך המפלגה הדמוקרטית, כאשר קולות ההתנגדות למלחמות חיצוניות ולתמיכה צבאית בלתי מותנית בישראל נוכחים ומשפיעים יותר בהשוואה לשנים עברו. אם המלחמה באיראן תמשיך לרוקן את המשאבים האמריקאים, להעלות את עלויות האנרגיה ולעורר פילוגים פנימיים, ייתכן שההוצאות הביטחוניות יהפכו לאחד הנושאים הבולטים ביותר בעימות הפוליטי בבחירות הקונגרס הבאות, עם התגברות הלחצים העממיים להפנות מחדש משאבים לכלכלה, לבריאות ולתשתיות, במקום לממן סכסוכים חיצוניים פתוחים.