מאה שנה להיעדרות הח'ליפות: כיצד ניסה ארגון האחים המוסלמים למלא את הריק הגיאופוליטי?

ההחלטה לבטל את הח'ליפות העות'מאנית במרץ 1924 היוותה נקודת מפנה רדיקלית בהיסטוריה האסלאמית המודרנית, כאשר מוסד פוליטי וסמלי שנמשך למעלה משלושה עשר מאות שנים הגיע לסיומו. קריסה זו הובילה לפירוק הקשר המוסדי שאיחד גיאוגרפיה רחבה, והוחלף במערכת מדינות לאום שגבולותיהן שורטטו על ידי המעצמות הקולוניאליות המערביות וכפו עליהן את ריבונותן.

בתוך הריק המוסרי והפוליטי הגדול הזה, עלו שאלות מהותיות לגבי הזהות והחלופה המסוגלת לאחד את האומה המפוזרת. ועם ריבוי הפרויקטים שהוצעו, לאומיים, סוציאליסטיים וליברליים, הציג ארגון האחים המוסלמים את עצמו מאז הקמתו בשנת 1928 כפרויקט הקרוב ביותר לרעיון האסלאמי המאחד השואף לשקם את מה שנהרס עם נפילת הסולטנות.

הארגון ביסס את חזונו המייסד על אסטרטגיית 'הכוללנות הרעיונית', כאשר חסן אל-בנא ראה באסלאם מערכת אינטגרלית שבה הדת אינה נפרדת מהפוליטיקה או מהכלכלה. הצעה זו הייתה תגובה ישירה למודלים החילוניים העולים שניסו להגביל את הדת לתחום האישי והפולחני, מה שהפך את הארגון למקלט עבור שכבות חברתיות שראו במדינת הלאום ישות מלאכותית.

הארגון לא הסתפק בתאוריה אינטלקטואלית, אלא שאף ל'גלובליזציה של הארגון' באמצעות בניית ישויות חוצות גבולות בלבנט, בעיראק, בצפון אפריקה ובחצי האי ערב. ולמרות שענפים אלה שאבו השראה מהרעיון המרכזי במצרים, הם פיתחו כלים משלהם בהתבסס על ההקשרים הפוליטיים המקומיים, כך שחוויותיהם נעו בין השתתפות פרלמנטרית לעימותים אלימים.

בירדן, הארגון השתלב במשחק הפוליטי תחת שלטון המלוכה, בעוד שבסוריה הוא התמודד עם גלי דיכוי עקובים מדם שהגיעו לשיאם באירועי חמה בשנת 1982. לעומת זאת, תנועת א-נהדה בתוניסיה הציגה מודל שונה שהתבסס על פיוס עם מושג המדינה וקבלת העברת שלטון שלווה, מה שמשקף את גמישות הארגון ורבגוניותו.

הארגון בנה את כוחו העממי באמצעות הקמת 'רשתות ביטחון חברתיות' מקבילות למוסדות המדינה, שכללו מרפאות, בתי ספר ועמותות צדקה. תשתית חברתית זו אפשרה לו להגיע לשכבות מוחלשות שמדינת הלאום המתהווה לא הצליחה לספק את צרכיהן, מה שיצר נאמנויות עממיות עמוקות ומושרשות.

שירותים חברתיים אלה הפכו עם הזמן למה שדומה ל'מדינה בתוך מדינה', מה שעורר את חמתם של המשטרים השולטים שראו בנוכחות זו איום על לגיטימיותם ועל מונופול המשאבים שלהם. התרחבות שירותית זו הייתה סיבה מרכזית להצבת הארגון על הכוונת הביטחונית והפוליטית במשך עשורים ארוכים.

פרויקט האחים התמודד עם מכשול מבני שהתבטא בהתנגשות ישירה עם לגיטימיות המדינה הלאומית והגבולות שירשו מהסכם סייקס-פיקו. בעוד שהמשטרים שאבו את לגיטימיותם מהריבונות הלאומית, שיח הארגון ראה בגבולות אלה מכשולים מלאכותיים המפרקים את אחדות האומה, מה שהפך את המחלוקת מפוליטית למאבק קיומי.

סתירה מבנית זו הולידה גלים עוקבים של דיכוי, שהחלו בהחלטה לפרק את הארגון במצרים בשנת 1948 והסלימו לאחר ניסיון ההתנקשות בנאצר בשנת 1954. ובכל פעם שהארגון התקרב להשפעה פוליטית, מכונת המדינה פעלה כדי לעקור אותו או לצמצם את תפקידו במרחב הציבורי.

ברמה הבינלאומית, הפרויקט האסלאמי חוצה הגבולות התמודד עם סביבה עוינת מצד המעצמות הגדולות שחששו משרטוט מחדש של מאזני הכוחות באזור. וושינגטון, מוסקבה, לונדון ופריז, למרות סתירותיהן, הסכימו לתמוך במשטרים מרכזיים חילוניים ולאומיים כערובה ליציבות האינטרסים האסטרטגיים שלהן ולמניעת הקמת גוש גיאופוליטי עצמאי.

התיישרות בינלאומית זו תרמה למתן כיסוי פוליטי למשטרים המקומיים לחיסול יריביהם מהזרמים האסלאמיים, במיוחד ברגעים מכריעים בהיסטוריה של האזור. מצור כפול זה, פנימי ובינלאומי, סגר את הדלתות בפני הפיכת הארגון לחלופה מוסדית יציבה המסוגלת להוביל שינויים גדולים.

משך הרדיפה הביטחונית הארוך הוביל להיווצרות תודעה קולקטיבית בתוך הארגון המבוססת על 'תחושת הקורבן' ורעיון הקורבן הנצחי. ולמרות שתחושה זו סייעה בשמירה על לכידות הארגון פנימית, היא התישה את כוחותיו במאבקי הישרדות והגנה עצמית במקום בפיתוח אינטלקטואלי ומוסדי.

סדרי העדיפויות של הארגון השתנו בהדרגה מבניית הפרויקט התרבותי להגנה על המבנה הארגוני ואבטחת העצורים ובני משפחותיהם. שחיקה מתמשכת זו החלישה את היכולת לבצע סקירות אינטלקטואליות רציניות העומדות בקנה אחד עם השינויים המודרניים, והפכה את הארגון לשבוי לתגובות לפוליטיקה של המשטרים המדכאים.

מאה שנה לאחר נפילת הח'ליפות, שאלת הריק הגיאופוליטי נותרה בעינה בעולם האסלאמי, בעוד שחווית האחים המוסלמים עדיין נתונה להערכה. בין ההצלחה בשמירה על הזהות האסלאמית לכישלון בהצגת מודל שלטון יציב, הארגון נותר שחקן שנוי במחלוקת בהיסטוריה המודרנית של האזור.

ביטול הח'ליפות העות'מאנית היווה קרע מכונן שבמסגרתו הסתיים מוסד פוליטי וסמלי שעיצב את היחסים בין השלטון למרחב הציבורי במשך מאות שנים ארוכות.