עם לכתו של לינדזי גרהאם, נעלם אחד ממהנדסי המדיניות ההתערבותית הבולטים של אמריקה, והוויכוח על מורשתו נותר בעינו

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 13/7/2026

ניתוח חדשותי

הסנאטור הרפובליקני מדרום קרוליינה, לינדזי גרהאם, נפטר במוצאי שבת, 11 ביולי, בגיל 71, שעות ספורות לאחר שובו מביקור באוקראינה, שם נפגש עם הנשיא וולודימיר זלנסקי, תחנה ששיקפה את המשך הגנתו על התמיכה האמריקאית בקייב עד ימיו האחרונים. מותו הפתאומי עורר הלם בחוגים הפוליטיים בוושינגטון, במיוחד מכיוון שהתכונן להופיע ביום ראשון בבוקר בתוכנית "פגוש את העיתונות" ברשת NBC ניוז. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בשיחת טלפון עם התוכנית, חשף כי שוחח עם גרהאם זמן קצר לפני מותו, ואמר כי הוא נראה "קצת עייף" לאחר הטיסה חזרה, אך לא הבחין בדבר מדאיג, והוסיף כי לא דמיין שזו תהיה שיחתם האחרונה.

כמו במקרה של מות אישים פוליטיים בולטים, זרמו הודעות אבל ששיבחו את שירותו שנמשך למעלה משלושה עשורים בקונגרס, ואת קשריו הרחבים ונאמנותו לנושאים שבהם דגל. אך הערכת המורשת הפוליטית אינה נעצרת בביטויי הספד, אלא מתרחבת לבחינת הרעיונות והמדיניות שבהם דגל, והתוצאות שנבעו מהם. מזווית זו, קשה להתעלם מכך שגרהאם היה אחד הסמלים הבולטים של האסכולה ההתערבותית במדיניות החוץ האמריקאית, ואחד המגינים הנלהבים ביותר על השימוש בכוח צבאי כאמצעי היעיל ביותר להגנה על האינטרסים האמריקאיים ולהכרעה במשברים בינלאומיים.

מאז פיגועי 11 בספטמבר 2001, ביסס גרהאם את תדמיתו כאחד הקולות הניציים ביותר בקונגרס. הוא הגן בעקביות על עקרון המכות המקדימות, וראה כי אמינותה של ארצות הברית קשורה לנכונותה להשתמש בכוח צבאי נגד יריביה, בעוד שסבר כי דיפלומטיה יעילה רק אם היא נשענת על איום צבאי ממשי.

גישה זו התגלמה בבירור בתמיכתו הנחרצת בפלישה לעיראק בשנת 2003, שכן לא הסתפק בתמיכה במלחמה, אלא דרש לנהל אותה בנחישות רבה יותר ודחה את רוב האזהרות שקדמו לפלישה בנוגע לשבריריות המדינה העיראקית והאפשרות להידרדרות לסכסוך ממושך. שנים לאחר מכן, כשהפכה עיראק לזירת כאוס ואלימות עדתית, ועליית ארגונים קיצוניים והתרחבות ההשפעה האיראנית, גרהאם לא הציג בחינה מהותית של עמדתו, למרות שתוצאות אלו היו רחוקות מהיעדים שהוכרזו על ידי ממשל הנשיא ג'ורג' בוש הבן בתחילת המלחמה.

עיראק לא הייתה יוצאת דופן בקריירה הפוליטית שלו. הוא תמך בהתערבות צבאית בלוב, וסבר כי הפלת משטרו של מועמר קדאפי מהווה הכרח אסטרטגי, למרות שהמדינה נכנסה מאוחר יותר לשלב ארוך של פילוג וסכסוך מזוין. בסוריה, הוא קרא שוב ושוב להתערבות אמריקאית רחבה יותר ולחימוש רב יותר של פלגי האופוזיציה, בטענה כי היסוסה של וושינגטון האריך את משך המלחמה.

איראן היוותה ציר קבוע בעמדותיו של לינדזי גרהאם לאורך כל דרכו בסנאט, שכן היה אחד הקולות הרפובליקניים התובעניים ביותר להנחית עליה מכות צבאיות נרחבות, בטענה שמדיניות ההרתעה מושגת רק על ידי הפגנת נכונותה של וושינגטון להשתמש בכוח. הוא התנגד בחריפות ל"מזכר ההבנות" שנחתם על ידי הנשיא דונלד טראמפ עם טהראן ב-17 ביוני האחרון, וראה בו ויתור המעניק לאיראן זמן ומרחב לחיזוק יכולותיה במקום לרסן אותן. הוא קרא לממשל האמריקאי לאמץ מדיניות קשוחה יותר, והזהיר כי כל פשרה שאינה מבוססת על פירוק מלא של היכולות הגרעיניות האיראניות תוביל, בסופו של דבר, לעימות מסוכן יותר.

מבקריו של גרהאם טוענים כי עמדותיו לא שיקפו קריאה שונה של כל משבר, אלא התבססו על אמונה קבועה כי העליונות הצבאית האמריקאית מסוגלת לכפות פתרונות פוליטיים, חזון שספג ביקורת גוברת עם כישלונות רבות של התערבויות צבאיות אמריקאיות בשני העשורים האחרונים.

במקביל, יחסיו עם ישראל היו אחד המאפיינים הבולטים ביותר בקריירה הפוליטית שלו. הוא חרג מגבולות התמיכה המסורתית שישראל זוכה לה בתוך הממסד הפוליטי האמריקאי, והפך לאחד המגינים הבולטים על מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן, במיוחד בתקופת ראש הממשלה בנימין נתניהו, עמו קשר יחסים פוליטיים ואישיים הדוקים. הוא גם אימץ את עמדות הימין הישראלי במספר נושאים, כולל השימוש במונח "יהודה ושומרון" להתייחסות לגדה המערבית הכבושה, הגנה על ההתנחלויות, ודחיית רבות מהביקורות הבינלאומיות הנוגעות לכיבוש ולהפרות זכויות אדם.

הטיה זו הגיעה לשיאה במהלך המלחמה הישראלית בעזה, בזמן שהאו"ם הזהיר מפני אסון הומניטרי חסר תקדים, ובית הדין הבינלאומי לצדק דן בתביעה המאשימה את ישראל בביצוע מעשים העלולים לעלות כדי רצח עם. בתוך התפתחויות אלו, עורר גרהאם סערה של ביקורת כאשר הזכיר את ההפצצה האמריקאית על הירושימה ונגסאקי כדוגמה היסטורית לסיום מלחמות, לפני שאמר כי יש לאפשר לישראל להשתמש "בכל מה שהיא רואה לנחוץ" כדי להכריע את הקרב.

למרות שלא קרא במפורש לשימוש בנשק גרעיני, הזכרת דוגמה היסטורית זו בהקשר של הגנה על פעולות צבאיות ישראליות פורשה באופן נרחב כהצדקה לשימוש בכוח הרסני מרבי נגד רצועה צפופה באוכלוסייה אזרחית. מבקריו גם ראו כי הצהרות אלו תאמו את הפילוסופיה הפוליטית שלו המבוססת על מתן עדיפות להכרעה צבאית, גם כאשר העלות האנושית גבוהה.

מבקריו של גרהאם נשענים גם על תוצאות ההתערבויות הצבאיות שבהן דגל לאורך כל דרכו. עיראק עדיין סובלת מהשלכות הפלישה האמריקאית, לוב לא שבה ליציבותה, וסוריה יצאה ממלחמה הרסנית שנמשכה שנים, בעוד שהמלחמה באפגניסטן הסתיימה בחזרת תנועת הטליבאן לשלטון לאחר נסיגת הכוחות האמריקאים. עזה, לעומת זאת, עדיין מהווה את אחד ממוקדי הסכסוך המורכבים ביותר בעולם, בצל ויכוח בינלאומי מתמשך בנוגע להיקף ההרס והאבדות בנפש.

השלכות מלחמות אלו לא הוגבלו למזרח התיכון בלבד, אלא התרחבו גם לפנים ארצות הברית, שם עלו עלויותיהן הכספיות והאנושיות, וגברו השאלות בנוגע לכדאיות המעורבות הצבאית הפתוחה בסכסוכים חיצוניים ארוכים. הדבר תרם לעליית זרמים בתוך שתי המפלגות, הרפובליקנית והדמוקרטית, הקוראים לצמצום התערבויות חיצוניות ומתן עדיפות לאתגרים פנימיים, שינוי המשקף ירידה באמון בגישה שגרהאם היה אחד המגינים הבולטים שלה.

מנגד, תומכיו רואים כי גרהאם נשאר עקבי בעמדותיו, וכי הוא פעל מתוך אמונה איתנה בצורך להפגין כוח כדי להגן על ארצות הברית ובעלות בריתה ולהרתיע יריבים. הם סבורים כי העולם הפך סוער יותר עקב ירידת הנחישות האמריקאית, וכי גרהאם גילם אסכולה המאמינה כי הרתעה צבאית נשארת הערובה העיקרית ליציבות בינלאומית.

אך הוויכוח שילווה את מורשתו חורג מאישיותו אל האסכולה הפוליטית שייצג. הגישה ההתערבותית שלטה במדיניות החוץ האמריקאית מאז סיום המלחמה הקרה, מתוך הנחה כי עליונות צבאית מסוגלת לעצב מחדש משטרים וחברות באופן שישרת את האינטרסים האמריקאיים. אולם, תוצאות העשורים האחרונים הראו, לדעת חוקרים רבים, כי התערבויות צבאיות הובילו לעיתים קרובות לתוצאות הפוכות, שהתבטאו בחללי ביטחון, סכסוכים פנימיים, ועליית השפעתן של כוחות אזוריים מתחרים, בנוסף לשחיקת תדמיתה המוסרית של ארצות הברית בחלקים נרחבים של העולם.

תיק עזה בולט כאחד התיקים השנויים במחלוקת ביותר בהערכת מורשתו של גרהאם, שכן מבקריו ראו כי עמדותיו העניקו עדיפות מוחלטת להכרעה צבאית על חשבון שיקולים הומניטריים ומשפט בינלאומי, ותרמו לביסוס הרושם כי העקרונות שוושינגטון מניפה בנוגע לזכויות אדם כפופים, ביישום, לשיקולי בריתות פוליטיות.

עם לכתו של לינדזי גרהאם, וושינגטון סוגרת פרק של אחד הפוליטיקאים המשפיעים והשנויים במחלוקת ביותר בתיקי הביטחון הלאומי ומדיניות החוץ בשלושת העשורים האחרונים. אולם, הדיון שייצג לא יסתיים עם לכתו, שכן הממסד האמריקאי עדיין חלוק בין אלה הרואים בכוח צבאי את הערובה הראשונה לאינטרסים האמריקאיים, לבין אלה הקוראים להחזיר את הכבוד לדיפלומטיה ולהסדרים פוליטיים. בין שתי מגמות אלו, מורשתו של גרהאם תישאר נוכחת בכל דיון הנוגע לתפקידה של ארצות הברית בעולם, ולשאלה שטרם נמצאה לה תשובה חד משמעית: האם כוח צבאי יוצר יציבות קבועה, או שהוא לעיתים קרובות זורע זרעי משברים חדשים?

מעיראק ללוב ולסוריה ולאיראן, ועד עזה, גרהאם נשאר משוכנע כי כוח צבאי הוא הדרך הקצרה ביותר להשגת ביטחון ויציבות, גם כאשר ניסיונות שני העשורים האחרונים הוכיחו כי מלחמות הותירו לעיתים קרובות מדינות הרוסות, מוסדות קורסים, וסכסוכים מורכבים יותר מאלה שבאו לטפל בהם. לכן, חוקרים רבים סבורים כי הוויכוח על מורשתו של גרהאם אינו נוגע לאישיותו כפי שהוא נוגע לאסכולה ההתערבותית האמריקאית שהאמינה כי עליונות צבאית מסוגלת, לבדה, לעצב מחדש את המציאות הפוליטית.