נאט"ו באנקרה.. ברית שמחפשת את עצמה בעולם בוער

פסגת נאט"ו מתכנסת באנקרה בתוך אחת התקופות הסוערות ביותר מאז הקמת הברית בשנת 1949. העולם כבר אינו חי במלחמת קרה מסורתית, והמערכת הבינלאומית אינה חד-קוטבית כפי שהייתה לאחר קריסת ברית המועצות, אלא נכנסה לשלב מעבר שבו מעצמות גדולות נאבקות על השפעה, בעוד מלחמות ומשברים משתלבים מאוקראינה ועד המזרח התיכון ועד ים סין.בהקשר זה, פסגת אנקרה רוכשת חשיבות החורגת מהצהרות סיום והחלטות מסורתיות, מכיוון שהיא מהווה מבחן אמיתי ליכולת הברית לשמור על אחדותה לנוכח הסלמת המחלוקות בין ארצות הברית לשותפותיה האירופיות, והחששות הגוברים לגבי עתיד ההנהגה האמריקאית של הברית לאחר חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן.טראמפ אינו רואה ב"נאט"ו" ברית אסטרטגית אלא נטל כלכלי שוושינגטון נושאת בשם אירופה, ולכן הוא ממשיך ללחוץ על בעלות הברית להגדיל את הוצאותיהן הצבאיות ולהפחית את התלות בכוחות האמריקאים, מה שדחף את האירופים לשקול ברצינות בניית מערכת הגנה עצמאית יותר, לא בהכרח חלופה לברית, אלא כזו שתפחית את התלות המוחלטת בהחלטה האמריקאית.מכאן הגיע הדיבור על המושג "נאט"ו 3.0", המשקף שלב חדש שבו הברית שואפת להגדיר מחדש את תפקידה לאחר המלחמה באוקראינה, באמצעות חלוקת נטל צבאי וכלכלי באופן שונה, חיזוק תעשיות הביטחון האירופיות, והגדלת הייצור הצבאי כדי להתמודד עם מה שהיא רואה כאיומים אסטרטגיים ארוכי טווח.אך שינויים אלה אינם קשורים רק לאירופה, אלא השפעותיהם מתרחבות למזרח התיכון, שהפך לזירה מרכזית בחישובים המערביים לאחר המלחמה הישראלית בעזה, העימות עם איראן, והתרחבות מעגל המתיחות בים האדום ובמפרץ הפרסי.ארצות הברית, העסוקה בתחרות עם סין ובבלימת רוסיה, אינה מעוניינת עוד במעורבות צבאית ישירה כבעבר, ושואפת לנהל משברים באמצעות בעלות ברית אזוריות, ובראשן ישראל, תוך הטלת אחריות גדולה יותר על האירופים בהגנה על ביטחונם ואינטרסיהם.מנקודה זו, פסגת אנקרה נראית כחלק מתהליך חלוקה מחדש של תפקידים בתוך המערכת המערבית, ולא רק פגישה תקופתית של הברית. ההתרחבות בתעשיות הצבאיות, הגדלת הוצאות הביטחון, וחתימת חוזי נשק בשווי מיליארדי דולרים, כל אלה הם אינדיקטורים לכך שהמערב מתכונן לשלב ארוך של סכסוכים, ולא לשלב של שלום או הסדרים פוליטיים.גם בחירת טורקיה לארח את הפסגה נושאת משמעויות פוליטיות ברורות, שכן אנקרה הפכה לשחקן שקשה להתעלם ממנו בתוך הברית, תוך ניצול מיקומה הגיאוגרפי, יכולותיה הצבאיות ותעשיות הביטחון המתקדמות שלה, בנוסף ליכולתה לתקשר עם גורמים מנוגדים, מרוסיה ועד אוקראינה, ומארצות הברית ועד מדינות המזרח התיכון.מנגד, הפסגה חושפת את היקף הסתירות בתוך המחנה המערבי עצמו. בעוד הברית מצהירה על מחויבותה להגן על הדמוקרטיה וזכויות האדם באוקראינה, היא ממשיכה להעניק תמיכה פוליטית וצבאית בלתי מוגבלת לישראל, למרות ההרס המוחלט, ההרג, הרעב והמצור שעזה סובלת מהם. זה הוביל להתרחבות הפער בין השיח המערבי לבין מעשיו בשטח, והחליש מאוד את תדמיתה המוסרית בעיני דעת הקהל העולמית.המלחמה בעזה גם עיצבה מחדש את מצב הרוח הציבורי במדינות מערביות רבות, כאשר הביקורת על המדיניות הישראלית גברה, והלחצים על ממשלות אירופה ואמריקה התגברו. עובדה זו מקשה על ברית "נאט"ו" להתעלם מההשלכות הפוליטיות והאסטרטגיות של מלחמה זו, גם אם היא אינה כלולה רשמית בסדר היום של הפסגה.במקביל, הברית ממשיכה לחזק את תמיכתה באוקראינה כקו ההגנה הראשון מול רוסיה, מה שמשקף את המשך העדיפות האירופית באסטרטגיה האטלנטית. אך זה אינו שולל שהמזרח התיכון הפך גם הוא לזירת מבחן ליכולת המערב להגן על אינטרסיו, במיוחד עם התרחבות ההשפעה הרוסית והסינית, והתפקידים הגוברים של המעצמות האזוריות.וכך, פסגת אנקרה נראית כתחנה חדשה במסלול עיצוב מחדש של המערכת הבינלאומית, כאשר המערב שואף לסדר מחדש את ביתו הפנימי, לחלק את נטל הצבאי שלו, ולחזק את יכולות ההגנה שלו, לקראת תחרות בינלאומית ארוכת טווח שעשויה להימשך עשורים.באשר לעמי האזור שלנו, פסגות אלה לרוב אינן נושאות בשורות של שלום, אלא משקפות את המשך מדיניות ניהול הסכסוכים, והעדפת אינטרסים אסטרטגיים על פני ערכי צדק וזכויות אדם, כפי שמאשרות העמדות המערביות לגבי מלחמת ההשמדה בעזה, והתמיכה הבלתי מותנית בכיבוש הישראלי, לעומת סלקטיביות ביישום החוק הבינלאומי.השנים האחרונות הוכיחו כי בריתות בינלאומיות אינן מנוהלות על פי עקרונות מוצהרים, אלא על פי מאזן הכוחות והאינטרסים. לכן, כל דיבור מערבי על ביטחון קולקטיבי או הגנה על החוק הבינלאומי מאבד הרבה מאמינותו כאשר העם הפלסטיני מוחרג מערכים אלה, ולישראל ניתנת חסינות פוליטית וצבאית המאפשרת לה להמשיך בכיבוש, בהתנחלויות, במצור ובהשמדה ללא דין וחשבון. מכאן, שפסגת אנקרה, יהיו אשר יהיו סיסמאות האחדות וההגנה המשותפת שהיא תעלה, תישאר בעיני עמי האזור ככותרת לברית שממשיכה לשחזר את אותם מאזני כוחות, במקום לתרום לבניית מערכת בינלאומית צודקת והוגנת יותר.