חסינויות מעל עזה: האם עתיד הפלסטינים מעוצב מחדש מחוץ למסגרת האחריותיות?

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 28/6/2026

ניתוח חדשותי

טיוטת ההחלטה הנוגעת למה שמכונה "מועצת השלום" חושפת יותר מסתם הסדרים מנהליים לתקופה שלאחר המלחמה ברצועת עזה; היא פותחת פתח לשאלה עמוקה יותר הנוגעת לטבע השלטון שרוצים לכפות, לגבולות הריבונות הפלסטינית, ולעתיד רעיון האחריותיות עצמו באחת הסביבות ההרסניות והמורכבות ביותר בעולם.

בעוד שהפרויקט מוצג כמסגרת לשיקום, ייצוב ופירוק מנשק, המסמך מציג מגמה מקבילה פחות ברורה אך רגישה יותר: הקמת מבנה שלטון זמני הנהנה מחסינויות משפטיות רחבות, הנעות ממנהיגים פוליטיים ועד קבלנים וכוחות בינלאומיים, ועד למומחים מקומיים פלסטינים שישתתפו במינהל האזרחי. הרחבה זו של מושג החסינות אינה נוגעת רק להגנה על יחידים, אלא להגדרה מחדש של מי מחזיק בזכות לאחריותיות ומי פטור ממנה.

בפועל, הענקת חסינות כוללת לכל גוף המנהל את ענייני רצועה מוכה כמו עזה מחלישה מיד את אחד העקרונות החשובים ביותר של המשפט הציבורי: שהסמכות כרוכה באחריותיות. וכאשר סמכויות אלו מועברות לגוף שאינו כפוף לפיקוח שיפוטי עצמאי בתוך הטריטוריה, ולא למנגנון בינלאומי ברור מחוצה לה, השאלה אינה רק כיצד תנוהל עזה, אלא תחת איזה חוק תנוהל, ומי מחזיק בזכות להתנגד במקרה של הפרות או טעויות.

הדבר המסוכן ביותר בטיוטה אינו רק היקף החסינות הרחב, אלא היעדר הגורם שאליו הפלסטינים יכולים לפנות לערעור או לאחריותיות. הטקסטים שהופכים את המועצה עצמה לגוף החוקר תביעות הנוגעות לנזקים או הפסדים משמעותם בפועל מיזוג עמדת ה"יריב" וה"שופט" במוסד אחד. זו אינה רק פרצה טכנית, אלא כשל מבני בתפיסת הצדק המעברי, המניחה בדרך כלל קיומו של צד שלישי ניטרלי.

בהקשר זה, עתיד הפלסטינים בעזה הופך להיות קשור למודל ניהול שאינו מבוסס על איזון בין סמכות לאחריותיות, אלא על האצלה רחבת היקף לגוף מעבר בעל סמכויות ביצועיות, ביטחוניות ושיפוטיות בו זמנית. סוג זה של צבירת סמכות, גם אם זמני, יוצר מציאות פוליטית חדשה שקשה לסגת ממנה מאוחר יותר, במיוחד לאור שבריריות המבנה הפוליטי הפלסטיני והפילוג הפנימי המתמשך.

מבחינה פוליטית, נוסחה זו מעלה שאלה רגישה לגבי משמעות ה"מעבר" עצמו. האם אנו עומדים בפני שלב הכנה לחזרת הפלסטינים לשלטון עצמי אמיתי, או בפני מודל ניהול בינלאומי ארוך טווח המנוהל מבחוץ וסדרי העדיפויות שלו נקבעים מחוץ להקשר הפלסטיני הפנימי? ככל שסמכויות מועצת השלום מתרחבות וחסינויותיה מעמיקות, כך מצטמצם מרחב ההחלטה הפלסטיני, אפילו בעניינים אזרחיים יומיומיים.

הדבר המובהק ביותר הוא שהמסמך, כפי שחושפים הדיווחים, לא הוצג במלואו לצדדים הפלסטינים המשתתפים במינהל האזרחי. פרט זה, על חשיבותו, משקף כשל במבנה ההשתתפות עצמו: נראה שהפלסטינים נקראים ליישם מודל שלא השתתפו בפועל בניסוחו, אלא הוכן בחוגים מצומצמים חיצוניים, ולאחר מכן הוצג להם כעובדה מוגמרת.

מבחינה כלכלית ומנהלית, סעיף השימוש בנכסים ציבוריים בחינם לניהול המועצה מוסיף רובד נוסף של בעיות. היעדר מנגנונים ברורים לפיצוי או רגולציה משפטית מציב את עתיד המשאבים הציבוריים בעזה באזור אפור, שבו מתקנים עלולים להפוך לכלי הפעלה בידי מינהל חיצוני ללא ערבויות ריבוניות או מקומיות אמיתיות. זה משחזר דפוס ידוע בניסיונות בינלאומיים קודמים, שבהם שיקום מתערבב עם חלוקה מחדש של השפעה יותר מאשר תהליך פיתוח מאוזן.

מבחינה ביטחונית, קישור הפרויקט לפירוק נשק של הפלגים והכנת סביבה לפריסת כוח בינלאומי מציב את עזה בפני שלב של עיצוב מחדש עמוק של המבנה הביטחוני, אך הוא מתבצע מחוץ למסגרת הסכם פוליטי כולל עם הפלסטינים עצמם. כאן טמונה אחת הסתירות החשובות ביותר: לא ניתן לכפות יציבות קבועה באמצעות הסדרים ביטחוניים כפויים מבחוץ ללא הסכם פוליטי ברור המגדיר זכויות, חובות וערבויות הדדיות.

מנקודת מבט של המשפט הבינלאומי, הטיוטה מעלה בעיה נוספת הנוגעת לטבעו של הגוף עצמו: האם הוא ארגון בינלאומי? או גוף פוליטי מיוחד? או מודל היברידי מחוץ לסיווגים המסורתיים? עמימות זו אינה פרט שולי, אלא מרכיב מכריע בקביעה האם החסינויות המוצעות חוקיות מלכתחילה או סתם פריבילגיות פוליטיות לא יציבות.

בסיכומו של דבר, נראה שמה שמוצע בעזה אינו נוגע רק לשיקום, אלא לעיצוב מחדש של מודל השלטון עצמו. אולם, כל מודל שאינו מבוסס על אחריותיות שקופה, ואינו מבטיח את זכות הפלסטינים לפיקוח, אחריותיות והתנגדות, נושא בתוכו את זרעי משבר עתידי, גם אם נראה באותו רגע ככלי לייצוב.

עתיד הפלסטינים בעזה, לאור טיוטה זו, אינו נקבע רק על ידי מידת הצלחת פרויקטי הבנייה או פירוק הנשק, אלא על ידי יכולתו של כל מסגרת שלטונית חדשה לענות על שאלה פשוטה אך מהותית: מי אחראי על השלטון כשהוא טועה? ומי מבטיח ש"תקופת המעבר" לא תהפוך למערכת קבועה ללא אחריותיות?

ללא תשובות ברורות לשאלות אלו, החסינויות עלולות להפוך מכלי הגנה מנהלי למחסום פוליטי המפריד את התושבים מזכויותיהם, והופך את עזה לזירת ניהול חיצונית יותר מאשר מרחב ריבונות פלסטינית בת קיימא.