מתעודה ליכולת: כיצד נבנה מחדש את החינוך הפלסטיני מול אבטלת בוגרים?

בתחילה, יש להודות ולהוקיר לד"ר סנא אבו שנב אל-שראפי על מאמרה החשוב בנושא הקשר בין חינוך, אבטלה ושוק העבודה הפלסטיני. היא שמה את ידה על לב המשבר כאשר העבירה את הדיון ממעגל ההאשמה הקלה של האוניברסיטאות והבוגרים לשאלה עמוקה יותר: איזו כלכלה יש לנו? ואיזה שוק עבודה יכול לקלוט את האנרגיות של הנוער הפלסטיני? זוהי נקודת מוצא הכרחית לכל דיון רציני.אך אני, מנקודת מבט של חינוך ולמידה, רואה שהעניין דורש צעד נוסף. המשבר אינו רק שהכלכלה הפלסטינית אינה מסוגלת ליצור משרות, אלא שמערכת החינוך עצמה עדיין, בהיבטים רבים, מכינה את הסטודנט לעולם הולך ונעלם, לא לעולם מתהווה. אנו סובלים לא רק מאבטלת בוגרים, אלא מאבטלת דמיון חינוכי, כלומר מהאמונה המתמשכת שתעודה לבדה מספיקה, ושהאוניברסיטה מסתיימת במסירת תעודה ולא בבניית יכולת.תודעה חברתית ארוכה התגבשה הרואה בחינוך האוניברסיטאי דרך הישועה האישית. וזה מובן בחברה שחוותה דיכוי, כיבוש ועוני, שכן המשפחה הפלסטינית ראתה בתעודת בנה או בתה פיצוי על חסך, סמל לכבוד, וגשר לביטחון. אך הבעיה היא שהשוק אינו מתגמל עוד את התעודה כשלעצמה, אלא מתגמל את היכולת לייצר ערך. וכאן מופיע הפער: אוניברסיטאות המכשירות בעלי תעודות, ושוק הזקוק לבעלי כישורים, וכלכלה המוגבלת על ידי הכיבוש שאינה יכולה להפוך ידע להזדמנויות מספקות.טעות לומר שהבוגר הפלסטיני אינו מוסמך באופן גורף. יש לנו צעירים בעלי אינטליגנציה ויכולת ללמוד ולעמוד איתן מעבר לנסיבותיהם. אך החינוך, במקרים רבים, אינו מעניק להם מספיק מיומנויות מעבר: כיצד הם קוראים את השוק? כיצד הם בונים פרויקט? כיצד הם הופכים התמחות לשירות? כיצד הם עובדים בצוות? כיצד הם משתמשים בבינה מלאכותית? כיצד הם מוכרים מיומנות דיגיטלית מעבר לגבולות? כיצד הם לומדים באופן עצמאי לאחר סיום הלימודים? שאלות אלו עדיין שוליות בתוכניות אוניברסיטאיות רבות, אף שהן הפכו ללב הכלכלה החדשה.הכיבוש אחראי ראשי לעיוות שוק העבודה הפלסטיני, ואין להקל או לייפות זאת. הוא כיתר את האדמה והמשאבים, החליש את התעשייה והחקלאות, וקשר אלפי משפחות ל"כלכלת ההיתרים" כפי שתיארה זאת ד"ר סנא, ואז חשף לאחר השבעה באוקטובר את שבריריות המודל הזה כאשר שערי העבודה נסגרו בפתאומיות בפני עשרות אלפים. אך ההכרה באחריות הכיבוש אינה פוטרת אותנו מאחריותנו הפנימית. לא מספיק לומר שהכלכלה נצורה, עלינו לשאול: האם החינוך שלנו עמיד בפני המצור או רק מסתגל אליו? האם הוא פותח חלופות או ממתין למשרה? האם הוא מייצר מוצר ויוזמה או חוזר על תרבות התור?הנדרש היום אינו תיקון קוסמטי בתוכניות הלימודים, אלא הנדסה מחדש של פילוסופיית ההשכלה הגבוהה. החינוך הפלסטיני חייב לעבור ממודל "התמחות ואז חיפוש עבודה" למודל "למידה לצורך יצירת ערך". וזה אומר שכל תוכנית אוניברסיטאית, בין אם בחינוך, הנדסה, מדעי הרוח, כלכלה או תקשורת, חייבת לענות על שאלה ברורה: איזה ערך הבוגר יכול לייצר? ולמי? ובאיזו מיומנות? ובאיזה שוק: מקומי, ערבי, דיגיטלי או עולמי?החינוך המקצועי והטכני חייב להשתחרר מתדמיתו החברתית הנמוכה. חברה שרוצה כלכלה יצרנית אינה יכולה להתייחס למיומנות ידנית וטכנית כאפשרות נחותה. חברות הבונות כלכלה אמיתית אינן מפרידות בין המוח ליד. הטכנאי המיומן, המתכנת, החקלאי החכם, מעצב המערכות, מפעיל המכונות, מומחה האנרגיה, מפתח היישומים, כולם חלק משכבת הייצור הלאומי. לכן, החזרת הכבוד לחינוך המקצועי אינה רק עניין חינוכי, אלא עניין של כבוד כלכלי וריבונות לאומית.כמו כן, יש להכניס את הכלכלה הדיגיטלית ללב הדיון. פלסטין נצורה גיאוגרפית, אך חלק מהמיומנויות יכולות לחצות מחסומים. עבודה עצמאית, עיצוב, תכנות, תרגום, למידה אלקטרונית, ניתוח נתונים, שיווק דיגיטלי, יצירת תוכן, ושירותי בינה מלאכותית, אינם תחליף מלא לכלכלה יצרנית, אך הם חלון חשוב לצעירים החיים בשוק מקומי מוגבל. וזה עוול שסטודנט אוניברסיטאי יסיים את לימודיו היום מבלי שיהיה לו מינימום של תרבות דיגיטלית, שפה מקצועית ומיומנויות עבודה מרחוק.כמו כן, חייב להשתנות הקשר בין האוניברסיטה לחברה ולמגזר הפרטי. האוניברסיטה אינה אי אקדמי, והמגזר הפרטי אינו רק מקום להכשרה פורמלית. הנדרש הוא מועצות מיומנויות אמיתיות בכל מחוז, שיכללו אוניברסיטאות, לשכות מסחר, עיריות, איגודים מקצועיים, המגזר הפרטי ומוסדות ממשלתיים, במטרה לקבוע את המיומנויות הנדרשות מדי שנה, ולעדכן את התוכניות בהתאם. לא הגיוני שהטכנולוגיה תשתנה כל שישה חודשים, בעוד שחלק מתוכניות הלימודים נשארות שנים ארוכות ללא בדיקה מעמיקה.ומנקודת מבט של למידה, הסטודנט חייב להפוך ליצרן ולא למקבל. ההרצאה המסורתית המציבה את הסטודנט בעמדת המאזין אינה מספיקה עוד. אנו זקוקים ללמידה מבוססת פרויקטים, בעיות, הכשרה מעשית, סימולציות, יוזמות קהילתיות, וחברות סטודנטים קטנות. הסטודנט חייב לסיים את לימודיו כשבתיקו לא רק גיליון ציונים, אלא דוגמאות עבודה, פרויקטים, חוויות, מוצרים, קישורים דיגיטליים, תעודות מיומנות, וקורות חיים של יכולת אמיתית.החשוב מכל הוא להגדיר מחדש את ההצלחה. הצלחה אינה להוסיף אלפי בוגרים לרשימות ההמתנה, אלא להעניק להם כלי פעולה. והצלחה אינה לשמור על יוקרת התעודה, אלא להחזיר לתעודה את משמעותה המעשית והמוסרית. שכן תעודה שאינה עוזרת לבעליה לחשוב, לעבוד, לייצר ולשרת את קהילתו הופכת לפיסת נייר יפה בכלכלה קשה.מאמרה של ד"ר סנא פותח דלת חשובה בנוגע למשבר המבני בשוק העבודה, ומה שאני מוסיף כאן הוא שהתמודדות עם משבר זה מתחילה גם בכיתה האוניברסיטאית, בשיטת ההוראה, בפילוסופיית תוכנית הלימודים, בגישת המשפחה להתמחות, ובאומץ המוסד החינוכי להכיר בכך שהזמן השתנה. אנו זקוקים לחינוך שאינו מוכר אשליות לסטודנטים, ואינו אומר להם שמשרה מחכה להם, אלא אומר להם את האמת: העולם קשה, הכיבוש חונק את הכלכלה, והשוק מוגבל, אך ידע כאשר הוא הופך למיומנות, יוזמה ויכולת יכול לפתוח מסלולים חדשים.הסיכום הוא שפלסטין אינה זקוקה רק ליותר בוגרים, אלא ללומדים המסוגלים ליצור משמעות, ערך והזדמנות, ועתיד. אנו זקוקים לאוניברסיטה שאינה מכשירה רק מחפשי עבודה, אלא בונה מוחות המסוגלים ליצור עבודה, לפתח את החברה, ולהתנגד לתלות. כאן החינוך הופך למעשה שחרור, לא רק דרך למשרה. וכאן התעודה הופכת מתחנת המתנה לכלי בנייה לאומי.