מעבר למחלוקת האמריקאית-ישראלית: האם מזרח תיכון חדש מתעצב?

חשיבות המחלוקות הנוכחיות בין וושינגטון לתל אביב אינה טמונה בפרטי מזכר הבנות כאן או הסכם שם, וגם לא בפערים זמניים בין ממשל אמריקאי לממשלה ישראלית, אלא במה שהן עשויות לחשוף לגבי שינויים עמוקים יותר במבנה המערכת האזורית והבינלאומית. אירועים היסטוריים גדולים אינם נמדדים תמיד בגודלם הישיר, אלא בשינויים שהם משקפים במאזני הכוחות ובמגמות העתיד. נכון שהדיבורים על נתק אמריקאי-ישראלי נשארים רחוקים מהמציאות. הברית בין שני הצדדים עדיין נמנית עם הבריתות היציבות ביותר בעולם, נתמכת על ידי רשת רחבה של אינטרסים אסטרטגיים, צבאיים, כלכליים ופוליטיים. אך נכון גם שהברית אינה אומרת התאמה מלאה בחזונות ובעדיפויות, במיוחד ברגעי תפנית גדולים שבהם מדינות מגדירות מחדש את האינטרסים והתפקידים שלהן. בהקשר זה, נראה שהמחלוקות האחרונות סביב איראן, המלחמה בעזה ועתיד ההסדרים הביטחוניים באזור משקפות פער הולך וגובר בין חזון אמריקאי השואף לנהל את האיזונים האזוריים ולמנוע התפרצויות גדולות, לבין חזון ישראלי שעדיין מהמר בעיקר על היגיון ההרתעה והכוח הצבאי וכפיית עובדות בשטח. העולם השתנה רבות בעשרים השנים האחרונות. ארצות הברית כבר אינה רואה במזרח התיכון את מרכז הכובד היחיד באסטרטגיה הגלובלית שלה. התחרות עם סין, הסכסוך עם רוסיה, והשינויים הכלכליים והטכנולוגיים הגדולים, דחפו את וושינגטון לסדר מחדש את סדרי העדיפויות שלה, ולחפש גישות המפחיתות את עלות המעורבות הצבאית הישירה ומגבירות את ההסתמכות על דיפלומטיה וניהול איזונים. מנגד, האזור עצמו עובר שינויים עמוקים. כוחות ערביים ואזוריים בעלי משקל פוליטי וכלכלי הולך וגובר צצו, והפכו מסוגלים להשפיע על משוואות הביטחון, היציבות, האנרגיה וההשקעות. כבר לא ניתן לנהל את המזרח התיכון באמצעות צד אחד או ציר אחד כפי שהיה במצבים קודמים. מכאן נובעת המשמעות האמיתית של המחלוקות האמריקאיות-ישראליות. הן אינן מבטאות רק הבדל בניהול משבר מסוים, אלא עשויות לשקף שינוי הדרגתי בתפיסה האמריקאית כלפי האזור, מגישה המבוססת על מרכזיות ישראל לגישה רחבה יותר הלוקחת בחשבון רשת מורכבת של אינטרסים, שותפויות ואיזונים אזוריים. אולם, ההיבט החשוב ביותר נוגע לישראל עצמה. המלחמה האחרונה, עם כל ההרס, האבדות האנושיות וההשלכות הפוליטיות והמשפטיות שהביאה עמה, העלתה שאלות מהותיות לגבי גבולות הכוח הצבאי ויכולתו להשיג יעדים פוליטיים. למרות העליונות הצבאית והטכנולוגית העצומה שישראל מחזיקה, היא לא הצליחה להכריע את הסכסוך הפלסטיני, לסיים את הסוגיה הפלסטינית או לכפות מציאות פוליטית יציבה שתבטיח לה ביטחון קבוע. הניסיון הוכיח שוב שהכוח הצבאי יכול לנהל סכסוכים, אך אינו יכול לסיים את הסיבות העמוקות להם. ההיסטוריה מלמדת אותנו שסכסוכים הקשורים לזהות וזכויות לאומיות אינם מוכרעים בכוח בלבד, ושעמים אינם מוותרים על זכויותיהם רק בגלל תבוסה או סבל. מזווית זו, אחת התוצאות הבולטות של השנים האחרונות היא כישלון ההימורים שהניחו שניתן לעקוף את הסוגיה הפלסטינית, לדחוק אותה לשוליים או להוציא אותה מההיסטוריה. הסוגיה חזרה לראש סדר היום הבינלאומי, והעם הפלסטיני חזר לאשר את נוכחותו הפוליטית והלאומית למרות היקף הטרגדיה האנושית העצומה שחווה. במקביל, ישראל מתמודדת עם אתגרים פנימיים הולכים וגוברים הקשורים לאופי המדינה, זהותה ועתידה. הפילוגים הפוליטיים החריפים, הקיטוב בין הזרמים הדתיים והחילוניים, וירידת האמון במוסדות, כל אלה הם אינדיקטורים לכך שהדיון בתוך ישראל כבר אינו סובב רק סביב ביטחון וגבולות, אלא סביב אופי הפרויקט עצמו וכיוונו ההיסטורי. כאן עולה שאלה החורגת מאנשים וממשלות: האם ישראל עומדת בפני משבר מנהיגות חולף, או שהיא נכנסת לשלב של בחינה היסטורית עמוקה יותר? הפרויקט הציוני התבסס במשך עשורים על ההנחה שעליונות צבאית, תמיכה מערבית וזמן יספיקו כולם כדי לבסס את העובדות שנכפו בשטח. אך השינויים הנוכחיים חושפים כי אלמנטים אלה, למרות חשיבותם, כבר אינם מספיקים לבדם כדי להבטיח לגיטימציה, קבלה או יציבות. העולם משתנה. מאזני הכוחות משתנים. והמזרח התיכון עצמו הופך בהדרגה מזירת סכסוכים פתוחים למרחב שבו חשיבות הפיתוח, הכלכלה, השותפויות האזוריות והאינטגרציה האסטרטגית הולכת וגוברת. במציאות כזו, הכוח הצבאי הופך הכרחי לביטחון, אך אינו מספיק לבדו ליצירת השפעה או לבניית עתיד. לכן, מהות העניין אינה קשורה למזכר אמריקאי-איראני או למחלוקת בין וושינגטון לתל אביב, אלא לשאלה הגדולה יותר המטילה את עצמה על האזור כולו: האם אנו עומדים בפני סוף שלב היסטורי ותחילתו של שלב חדש? אם כך הדבר, האתגר האמיתי העומד בפני ישראל לא יהיה כיצד להתגבר על מחלוקת חולפת עם ארצות הברית, אלא כיצד להסתגל למזרח תיכון חדש המתעצב לנגד עינינו; מזרח תיכון שבו מרכזי הכוח מתפזרים, שבו ההגמוניה החד-צדדית נסוגה, ושבו הפוליטיקה, הדיפלומטיה והפיתוח חוזרים לתפוס מקום שהכוח הצבאי אינו יכול להחליף. ובנקודה זו בדיוק, המחלוקת האמריקאית-ישראלית הנוכחית הופכת ליותר מסתם אירוע פוליטי חולף. היא חלון שדרכו ניתן לראות את השינויים העמוקים המתרחשים מתחת לפני השטח של האירועים, ואשר עשויים לצייר מחדש את מפות ההשפעה והאיזונים באזור לעשורים הבאים. אולי השאלה החשובה ביותר היום אינה: האם וושינגטון ותל אביב נחלקו? אלא: האם המזרח התיכון אכן החל לעזוב שלב היסטורי שלם, ולהיכנס לשלב חדש שבו מושגי הכוח, הלגיטימציה והיציבות מנוסחים מחדש על בסיסים שונים מאלה ששלטו באזור לאורך העשורים האחרונים? והאם ישראל איבדה חלק מתפקידה ומעמדה האזורי, אל מול עמידת העם הפלסטיני ועליית כוחות אזוריים ובינלאומיים חדשים, התורמים ומשפיעים על ניסוח מחדש של המערכת האזורית והבינלאומית במזרח התיכון? את זאת יחשפו הימים, החודשים והשנים הבאות.==================================לכן, מהות העניין אינה קשורה למזכר אמריקאי-איראני או למחלוקת בין וושינגטון לתל אביב, אלא לשאלה הגדולה יותר המטילה את עצמה על האזור כולו: האם אנו עומדים בפני סוף שלב היסטורי ותחילתו של שלב חדש?