במזרח התיכון ומחוצה לו, הנחה עתיקה ששלטה בחשיבה על מלחמה במשך עשורים נשחקת בשקט: שכוח צבאי, אם ישמש מספיק ובאופן מכריע, מסוגל לייצר תוצאה פוליטית סופית. מאיראן ועד עזה, ועם התרחבות התחרות בין המעצמות הגדולות, סכסוכים מתרחקים יותר ויותר מסופים ברורים, לעבר מצב מעורפל יותר שניתן לתאר כ"ניהול סכסוכים" במקום הכרעתו.
איראן נמצאת בלב השינוי הזה. היא אינה מדינה הנעה לעבר הגמוניה אזורית מוגמרת, וגם אינה בנתיב של קריסה אסטרטגית ברורה. במקום זאת, היא נראית תקועה ב"אזור אפור" שבו כלי בלימה משתלבים עם דינמיקות של הסלמה, שבהן רמת הלחץ עולה ועלות ההשפעה מנוהלת, מבלי שזה יתורגם לתוצאה סופית יציבה.
מציאות זו משקפת שינוי עמוק יותר בטבעה של המלחמה עצמה. המלחמה העכשווית אינה עוד אירוע צבאי נפרד, אלא הפכה למערכת רב-שכבתית שבה כלים צבאיים משתלבים עם כלכלה, לחץ פיננסי, לוחמת סייבר, סכסוכי פרוקסי והשפעה תקשורתית. בהקשר זה, המלחמה אינה נלחמת עוד בשדה קרב אחד, אלא ברשת מורחבת של זירות משתלבות.
חשוב מכך, המלחמה אינה מייצרת עוד תוצאות ליניאריות. החזקת כוח אינה אומרת בהכרח יכולת לייצר תוצאה פוליטית יציבה, מכיוון שהמעבר מכוח לתוצאה מותנה בגורמים מורכבים יותר: הסביבה הבינלאומית, מאזני הרתעה, עלות פוליטית ותגובת היריב. וכך, "המרחק בין כוח לתוצאה" הפך להיות המרחב של הפוליטיקה המודרנית.
גם טבעה של העלות במלחמה השתנה באופן דרמטי. ההתפתחות הטכנולוגית בדיוק אש ובמעקב הפכה את התקיפות לממוקדות יותר, אך יחד עם זאת העלתה את רגישות האבדות בסביבות אזרחיות. עם צפיפות עירונית ושילוב אזרחי-צבאי, כל עימות רחב היקף מייצר עלות אנושית ופוליטית גבוהה בזמן קצר, שלא ניתן לבודד אותה מהלחץ התקשורתי המיידי ומהשלכות הלגיטימציה הבינלאומית. בכך, המלחמה אינה ניתנת עוד לבלימה בתוך שדה הקרב המסורתי שלה.
התיאוריות המדברות על "גבולות הכוח הקשה" לוכדות חלק מהתמונה, אך לעיתים מפשטות אותה. הבעיה אינה בירידת הכוח, אלא בשינוי תפקידו: מכלי להכרעה לכלי לניהול איזון. הכוח אינו משמש עוד לסיום סכסוכים, אלא לקביעת גבולותיהם: הרתעה, בלימה והעלאת עלות ההתפרצות.
שינוי זה אינו מוגבל למזרח התיכון. סין מפעילה את השפעתה באמצעות כלכלה, שרשרות אספקה, טכנולוגיה ועיצוב מחדש של תלות הדדית, בעוד רוסיה משתמשת בשילוב של כוח צבאי, כלים קיברנטיים והשפעה באזורים אפורים כדי לעצב מחדש מציאויות גיאופוליטיות. בשני המקרים, הכוח הופך לכלי מיקום ארוך טווח יותר מאשר כלי הכרעה סופית.
בהקשר זה, המדיניות האמריקאית כלפי איראן נראית קרובה יותר לניהול איזון מאשר לשאיפה להכרעה. וושינגטון פועלת לבלימת ההשפעה האיראנית, העלאת עלות ההתרחבות האזורית וחיזוק מבנה הרתעה רב-צדדי, תוך הימנעות מהידרדרות למלחמה רחבה שקשה לשלוט בתוצאותיה. זוהי גישה המבוססת על ויסות הקצב ולא על סיום המשחק.
בהקשר זה, מדינות המפרץ משולבות מחדש במערכת הרתעה רחבה יותר, שבה יכולותיהן הצבאיות והביטחוניות מתחזקות, אך הן נשארות בגבולות מחושבים המונעים מהן להפוך למרכזי כוח עצמאיים המסוגלים לעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי באופן בלתי מבוקר. ברקע, העליונות הצבאית האיכותית של ישראל נשארת גורם קבוע בהנדסת איזון בלתי יציב זה.
אך דפוס זה אינו מופיע באופן הומוגני בכל הזירות. המלחמה בעזה מציגה דוגמה שונה לגבולות ההכרעה הצבאית בעידן המודרני. היא החלה בהיגיון הקרוב למלחמות מסורתיות: מטרות צבאיות ברורות, שימוש אינטנסיבי בכוח וציפיות לאפשרות להשיג תוצאה מהירה. אולם, נתיב זה נתקל במהרה במגבלות מבניות, שהבולטות שבהן הן הקושי להשיג הכרעה בסביבה עירונית צפופה, העלות האנושית הגבוהה הנובעת מהדיוק הגבוה של כלי נשק מודרניים, והשילוב אזרחי-צבאי, בנוסף ללחץ התקשורתי והפוליטי העולמי המיידי. עם הצטברות מגבלות אלו, המלחמה עברה בהדרגה מהיגיון ההכרעה להיגיון השחיקה וניהול מציאות מורכבת ביותר.
וכך מתברר שהעולם אינו חווה מעבר מלא מדגם מלחמה אחד לאחר, אלא חי במצב של שילוב בין שני דפוסים: מלחמות השואפות להכרעה אך נתקלות בגבולותיה, וסכסוכים המנוהלים מלכתחילה לטווח ארוך ללא סופים ברורים.
בהקשר זה, איראן אינה נראית כמקרה יוצא דופן, אלא כאינדיקטור לשינוי רחב יותר: עולם שבו מלחמות אינן מייצרות עוד סופים ברורים, אלא מנוהלות בתוך מערכות בקרה מורכבות. הכוח עדיין מרכזי, אך הוא אינו עוד כלי לסיום הסכסוך, אלא לשמירתו בגבולות שניתן לשלוט בהם.
ובמהלך העשור הקרוב, סביר להניח שדפוס זה יעמיק עוד יותר: מלחמות לא יחזרו להיגיון ההכרעה המהירה, אלא ימשיכו להפוך לסכסוכים מנוהלים ארוכי טווח, שבהם הכוח נמדד ביכולתו לשלוט בהסלמה ולא לסיים אותה, וביכולתו לנהל את האיזון ולא לשבור אותו.
שתף את דעתך
כשהמלחמות מפסיקות לייצר סופים