כישלון הרנסנס והג'יהאד האפגני: קריאה בשינויים מהפלישה הסובייטית ועד חזרת הטליבאן

ה-24 בדצמבר 1979 סימן נקודת מפנה מכרעת בתולדות האזור, כאשר כוחות ברית המועצות נכנסו לאפגניסטן לבקשת חפיזוללה אמין. המטרה המוצהרת הייתה להגן על המשטר מפני קריסה ולמנוע הגעת זרמים אסלאמיים לשלטון, במיוחד עם התגברות הגל המהפכני באיראן השכנה באותה עת.

הסובייטים נתקלו בהתנגדות עזה מצד פלגי המוג'אהדין, שנאמנויותיהם התחלקו בין מנהיגים בולטים כמו חכמתיאר, מסעוד, סיאף וחאקאני. פלגים אלה אימצו אסטרטגיית לוחמת גרילה ומארבים באזורים ההרריים והכפריים, מה שהגביל למעשה את השליטה הסובייטית לערים הגדולות ולמרכזי האספקה.

ארצות הברית נכנסה למערכה בעוצמה, וראתה בזירה האפגנית הזדמנות לנקום על תבוסתה הקודמת בווייטנאם. תיאום ברמה גבוהה התקיים בין וושינגטון לריאד למימון ההתנגדות, וקרן של מיליארד דולר הוקמה לתמיכה במוג'אהדין האפגנים והערבים בנשק ובציוד הדרוש.

טילי ה'סטינגר' האמריקאים הנישאים על הכתף מילאו תפקיד מרכזי בשינוי מהלך הקרבות מאז 1986. טכנולוגיה זו אפשרה למוג'אהדין לנטרל את חיל האוויר הסובייטי ולהפיל מסוקים, מה שהאיץ את החלטתו של המנהיג הסובייטי גורבצ'וב לסגת לחלוטין ב-1989.

ערב הסעודית לא הייתה רק מממנת כספית, אלא סיפקה כיסוי דתי ולוגיסטי נרחב למאבק במה שתיארה כ'גל הקומוניסטי'. ריאד תמכה בהקמת משרד השירותים ב-1984, בראשות אוסאמה בן לאדן, כדי לארגן את זרימת המתנדבים הערבים לחזיתות האפגניות.

פקיסטן, מצדה, הייתה הריאה שדרכה נשם הג'יהאד האפגני, שכן היא סיפקה עומק אסטרטגי ומקלטים בטוחים למוג'אהדין. בשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקאי והסעודי, הפכו השטחים הפקיסטניים למרכזי אימונים ונקודות יציאה למבצעים צבאיים בעומק אפגניסטן.

לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי של נג'יבאללה בקאבול ב-1992, נכנסה המדינה למנהרה חשוכה של מלחמות אזרחים בין פלגי המוג'אהדין לשעבר. אפגניסטן הפכה למחוזות נלחמים הנשלטים על ידי 'שליטי מלחמה', מה שהוביל להידרדרות ביטחונית וכלכלית שדחפה את העם לחפש חלופה שתציל אותו מהכאוס.

בצל פיצול זה, צצה תנועת הטליבאן בהנהגת המולא עומר ככוח ארגוני שמטרתו לסיים את מלחמת האזרחים וליישם את השריעה. התנועה הצליחה לזכות באהדת התושבים והסוחרים באמצעות הסרת מחסומים צבאיים ואבטחת דרכים, מה שאפשר לה להיכנס לקאבול ולשלוט במדינה ב-1995.

אנליסטים מייחסים את ניצחונו המהיר של הטליבאן על פלגי המוג'אהדין לאחדותו הארגונית הנוקשה ולעקיפתו את הפילוגים האתניים שפירקו את יריביו. בעוד המנהיגים המסורתיים שקעו במאבקי כוח, הטליבאן הציג מודל ביטחוני נוקשה שהחזיר את היציבות האבודה לאזורים שבשליטתו.

התנועות הג'יהאדיסטיות המסורתיות נכשלו בבניית מדינה אסלאמית יציבה בגלל עליונות הנאמנויות השבטיות (פשטונים, טג'יקים, אוזבקים) על הנאמנות הפוליטית. כמו כן, התערבויות חיצוניות סותרות תרמו להסלמת הסכסוכים הפנימיים בכל פעם שהופיעו באופק סימנים להסכם לאומי כולל.

המאמר ראה בהתנגשות הטליבאן עם ארצות הברית ב-2001 טעות אסטרטגית של מדינה מתפתחת שמרכיבי בנייתה טרם הושלמו. הקריאה האנליטית הטילה על ארגון אל-קאעדה את האחריות להתנגשות זו, שהובילה לפלישה אמריקאית שהפילה את שלטון התנועה למשך שני עשורים.

למרות העוצמה הצבאית האמריקאית העצומה, הכיבוש לא הצליח לבסס בסיס עממי או מערכת פוליטית בת קיימא באפגניסטן. הטליבאן המשיך לנהל מלחמת התשה ארוכה מההרים והאזורים הכפריים, תוך ניצול כישלונן של הממשלות העוקבות בקאבול בהשגת פיתוח.

הנוכחות האמריקאית הסתיימה ב-2021 בנסיגה דרמטית שסללה את הדרך לחזרת הטליבאן לשלטון שוב. חזרה זו מציבה את התנועה בפני אתגרים עצומים הדורשים בחינה מעמיקה של ניסיונה הקודם כדי למנוע בידוד בינלאומי ולבנות מדינה המסוגלת לשרוד.

הציבור האפגני מצפה כיום שהטליבאן ילמד מלקחי העבר באמצעות העמקת קשריו עם העם ויציאה מהבידוד הפוליטי. בניית כלכלה חזקה ופיתוח יחסים מאוזנים עם הכוחות האסלאמיים והעולמיים היא הדרך היחידה לאפשר למדינה הצעירה להתמודד עם משבריה.

כישלונן של התנועות הג'יהאדיסטיות בהשגת מטרתן להקים מדינה יציבה נובע מהיעדר אחדות פוליטית ועליונות הנאמנויות השבטיות והאתניות על הפרויקט המאחד.