הקדמתו של החוקר והסופר מחמוד מוחמד שאקר לספרו של ההוגה מאלכ בן נבי, 'התופעה הקוראנית', היא מסמך אינטלקטואלי ומכונן החורג מגבולות ההלל הספרותי המסורתי. שאקר ניסח אותה בעומק קיומי וביקורתי ייחודי, בהתבסס על סודות השפה הערבית כדי להתמודד עם מה שכינה 'אלילי הידע' שחדרו לתודעה הערבית העכשווית כתוצאה מהפלישה התרבותית.
הקדמה היסטורית זו נעה בשלוש רמות מארגנות, כשהראשונה מתחילה בציר הרטוריקה והטעם הלשוני כמבצר מקור המגן על הטבע האנושי. שאקר סבור כי נס הקוראן אינו מחקר תיאולוגי יבש, אלא אנרגיה רטורית מוחלטת המעניקה לאומה חסינות מפני רעיונות זרים המנסים להפריד את הרעיון מהמעשה ומהיעילות.
בציר השני, שאקר פותח במתקפה חריפה על האוריינטליזם והתלות הקוגניטיבית, ומתאר אותם כ'מכרסמים תרבותיים'. הוא פירק בכישרון כיצד אוריינטליסטים כמו 'גיב' ו'מאסיניון' פעלו לערער את המבנה התרבותי של האומה באמצעות יצירת 'קרינה' אינטלקטואלית הגורמת לאינטלקטואלים לקבל את ידיעותיהם על דתם ממקורות עוינים.
שאקר הזכיר את סוגיית השירה הפרה-אסלאמית שהעלה 'מרגליות' ואומצה על ידי טה חוסיין, והדגיש כי המטרה לא הייתה מדע מופשט אלא הרס הבסיס הרציונלי של נס הקוראן. עבור שאקר, השירה הפרה-אסלאמית מייצגת את המסמך הטבעי המוכיח את יכולת השפה הערבית לפני האסלאם, מה שהופך את שונות הקוראן משפה זו להוכחה חד משמעית למקורה האלוהי.
שאקר מציג ניתוח מתודולוגי מכריע של מושג הנס, ומבחין בין 'מוקד האתגר' המיוצג בסגנון וברטוריקה, לבין 'אמיתות הנבואה' הנגזרת מחדשות הנסתר והחקיקה. הבחנה זו נועדה להחזיר את הכבוד למהות הנס כהוכחה לשונית מרהיבה הפונה לטבע הערבי בביטויו הנשגבים ביותר.
שאקר מבקר את מה שכינה 'הטעות המתודולוגית' של האימאם אל-באקילאני בספרו 'נס הקוראן', כאשר ניסה לבקר את שירו של אמר אל-קייס כדי להוכיח את עליונות הקוראן. שאקר סבור כי השוואה זו אינה הוגנת, מכיוון שהיא משווה דיבור אנושי חסר לדיבור אלוהי חף מטעויות, במקום לבחון את המקסימום שיכולות הכוחות האנושיים להשיג כדי להראות את פני השונות המוחלטת.
שאקר שיבח את גישתו השיטתית של מאלכ בן נבי, וראה בקישור הרעיון הדתי למרכיבי הציוויליזציה (האדם, האדמה, הזמן) התקדמות נבונה לקראת ירושת הציוויליזציה. חיבור היסטורי זה מגן על התמיכה הציוויליזציונית של האומה והופך את אנרגיית הייחוד מכתבים שמורים בלבד לציוויליזציה מוחשית במציאות החיים.
שאקר התייחס בחומרה לסוגיית 'תרגום הקוראן', וראה בה פיתוי המוביל לחסר ולפיגור קוגניטיבי. אם הערבים, עם רטוריקתם המבריקה, לא יכלו להתנגד לקוראן, הרי ש'גבורת הטיפשות' היא לטעון ליכולת לתרגם אותו לשפה אחרת תוך שמירה על תכונת הנס ההופכת אותו להוכחה על כל העולמות.
שאקר סבור כי החלשת השפה הערבית במוסדות החינוך היא פשע קולוניאלי שמטרתו למנוע מהמוחות לטעום את נס הקוראן. הקרב, לדעתו, הוא קרב על 'ריבונות לשונית', שכן האדם השולט ברטוריקתו שולט בזהותו, בחסינותו וביכולתו להתמודד עם ניסיונות נישול פסיכולוגי.
שאקר מתאר את 'רעיון האליל' כהלך רוח המשתחווה בפני שיטות המערב החומרניות ומנסה לשקול את ההתגלות האלוהית באמצעותן. נפילה קוגניטיבית זו היא, לדעתו, עצם היכולת לקולוניאליזם, שבה הרעיון מתנתק משורשיו השמימיים כדי להתמוסס בהקשרים חומרניים מנותקים מהאמיתות המוחלטות.
הטעם הפסיכולוגי של הרטוריקה הקוראנית הוא המניע העיקרי ההופך את הטקסט מחומר למחקר דיאלקטי לאנרגיה פעילה בשטח. שאקר מדגיש כי אובדן חוש רטורי זה מוביל בהכרח לקריסת המנהיגות הציוויליזציונית של האומה ולנפילת לכידותה הקיומית מול האתגרים הגדולים.
ההקדמה נחשבת לקריאה מפורשת להחזרת 'הריבונות הקוגניטיבית' באמצעות שימור שפת הקבלה והחיבור למערכת התנועתית של הקוראן. הרטוריקה והשפה הן מאגר הטבעים וכוח הראייה ההופך לתובנה המובילה את האומה לעבר פלטפורמת ההעצמה וההתקדמות הנבונה.
מקורות אנליטיים דיווחו כי חזונו של שאקר מייצג את 'החיסון הגדול ביותר' נגד חדירת רעיונות מרושעים הפוגעים ביעילות הייחוד. המאבק הקוגניטיבי שחווה דורו מול המערביזציה הוליד חשיבה ביקורתית זו המקשרת בין ישרות הלשון לבריאות הביצוע הציוויליזציוני.
לסיכום, הקדמתו של שאקר ל'תופעה הקוראנית' נשארת מגדלור לכל מי שמחפש מקוריות ועכשוויות בו זמנית, שכן היא שילבה בין מורשת השפה לחוקי הציוויליזציה. זהו מסמך המכונן תודעה חדשה הדוחה תלות ומעורר את זרועות הפעילים להפוך את הטקסט הקוראני למנוע ריבוני במהלך ההיסטוריה.
נס הקוראן אינו עניין דיאלקטי הנדון בספרי תיאולוגיה, אלא אנרגיית הרטוריקה המוחלטת החודרת ללב הנפש האנושית ומשנה אותה לחלוטין.
שתף את דעתך
ריבונות לשונית וקוגניטיבית: קריאה בהקדמתו של מחמוד שאקר ל'תופעה הקוראנית'