ההסכם האמריקאי-איראני מצייר מחדש את המזרח התיכון ומקבע את תבוסתו הפוליטית של נתניהו

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 18/6/206

ניתוח חדשותי

במהפך היסטורי שעשוי להיחשב החשוב ביותר ביחסים האמריקאים-איראניים מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, הכריז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ביום רביעי בערב על הנוסח המלא של מזכר הבנות בן ארבעה עשר סעיפים בין ארצות הברית לאיראן, לאחר שחתם עליו אלקטרונית יחד עם בכירים משני הצדדים, כדי שייכנס לתוקף מיידית. סגן נשיא ארה"ב ג'יי. די. ואנס צפוי להשתתף בטקס החתימה הרשמי שיתקיים ביום שישי בז'נבה.

ההסכם שם קץ לתקופה של הסלמה צבאית מסוכנת שכמעט דחפה את האזור למלחמה רחבת היקף, לפני ששיקולי העלות הכלכלית והאסטרטגית גברו על ההיגיון של עימות צבאי. הוא גם פותח את הדלת לתהליך משא ומתן בן שישים יום להשגת הסכם סופי מקיף יותר שיטפל בסוגיות הגרעין, הכלכלה, הביטחון והיחסים האזוריים בין שתי המדינות.

לפי מקורות יודעי דבר, החתימה הסופית הייתה אמורה להתבצע בפגישה ישירה בשוויץ, אולם תיווך דיפלומטי אינטנסיבי דחף את שני הצדדים להאיץ את התהליך ולאשר את החתימה אלקטרונית במטרה להאיץ את יישום הסעיפים הדחופים, ובראשם פתיחה מחדש של מיצר הורמוז והשבת חופש השיט הבינלאומי במפרץ.

ההסכם כולל ארבעה עשר סעיפים עיקריים הכוללים הפסקה מיידית של פעולות איבה, כיבוד הדדי של ריבונות, השגת הסכם סופי תוך שישים יום, פתיחה מחדש של מיצר הורמוז, חידוש יצוא הנפט האיראני, הקפאת סנקציות אמריקאיות חדשות, התחייבות איראן שלא לשאוף להחזיק בנשק גרעיני, הקפאת תוכנית הגרעין שלה ברמתה הנוכחית, חזרת הסחר הימי לשגרה, מניעת כל הסלמה צבאית נוספת, הקמת מנגנון משותף לפיקוח ויישום, והשקת תוכנית בינלאומית לשיקום הכלכלה האיראנית ששוויה המוערך מגיע ל-300 מיליארד דולר, בנוסף לתחילת משא ומתן על נכסים איראניים מוקפאים וסנקציות, ועד להצגת ההסכם הסופי למועצת הביטחון של האו"ם.

ההסכם משקף הכרה הדדית במגבלות הכוח של שני הצדדים. לאחר שנים ארוכות של סנקציות, לחצים ופעולות צבאיות עקיפות, וושינגטון לא הצליחה לכפות שינוי מהותי בהתנהגות האיראנית, וגם טהראן לא הצליחה לדחוק את ההשפעה האמריקאית מהאזור או לעקוף את השפעת המערכת הפיננסית העולמית בהובלת ארצות הברית. מכאן שההסכם הגיע כהכרה מעשית בכך שהמשך הסכסוך הפך יקר יותר מהשגת הסדר מדיני שישמור על המינימום של האינטרסים של שני הצדדים.

נוסח המזכר חושף גם שינוי ברור בגישה האמריקאית. במקום להתעקש על טיפול בכל הסוגיות השנויות במחלוקת בבת אחת, כולל תוכנית הטילים האיראנית ורשת הבריתות האזוריות של טהראן, וושינגטון התמקדה ביעדים מציאותיים יותר: מניעת התחמשות גרעינית, הבטחת ביטחון השיט הימי, ופתיחת מסלול הדרגתי לטיפול בסנקציות ובסוגיות הכלכליות. זה משקף השתכנעות גוברת בתוך הממשל האמריקאי שהרחבת סדר היום של המשא ומתן עד למקסימום הייתה מובילה לקריסת התהליך כולו.

למרות ההשוואות החוזרות ונשנות להסכם הגרעין שנחתם בשנת 2015, המסמך החדש חורג בהרבה מאותו מודל. ההסכם הקודם היה מוגבל לנושא הגרעין האיראני בתמורה להקלת סנקציות, ואילו ההבנה הנוכחית מציבה מסגרת פוליטית, ביטחונית וכלכלית רחבה יותר הכוללת את ביטחון המפרץ, חופש השיט, שיקום כלכלי, מנגנוני הפחתת הסלמה, ועתיד היחסים בין וושינגטון לטהראן עצמה. לכן, לראות בו רק גרסה מתוקנת של הסכם 2015 נחשב לפישוט מטעה של טבעו וגודלו.

עם זאת, הממד המעניין ביותר בהתפתחות זו טמון בהשלכותיה על ישראל, ובמיוחד על ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבילה שנים ארוכות בהתראה מפני כל פתיחות אמריקאית כלפי איראן, והפך את מדיניות העימות, הבידוד והלחצים המרביים לאבן יסוד באסטרטגיה שלו כלפי טהראן.

מאז תחילת המשבר האחרון, נתניהו הימר שההסלמה הצבאית תדחוף את וושינגטון לאמץ מדיניות קשוחה יותר כלפי איראן, ואולי אף לכפות עליה תנאים קשים או להיכנס לעימות פתוח עמה. אולם התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין. במקום להרחיב את מעגל המלחמה, המשבר הסתיים בהסכם שמשיק מחדש את הדיאלוג האמריקאי-איראני ומעניק לטהראן הזדמנות לצאת מהבידוד הכלכלי בהדרגה, ומשלב אותה מחדש בהסדרים אזוריים ובינלאומיים חדשים.

לכן, רבים מהמשקיפים רואים בהסכם תבוסה פוליטית ואסטרטגית ברורה לנתניהו, לא רק משום שנכשל במניעת ההבנה, אלא משום שהמלחמה שעליה הגן הסתיימה למעשה באותה תוצאה שאותה ניסה למנוע במשך שנים: משא ומתן ישיר בין וושינגטון לטהראן בחסות בינלאומית, והכרה הדדית בצורך לנהל מחלוקות באמצעות דיפלומטיה ולא באמצעות עימות פתוח.

ההסכם גם מנחית מכה נוספת על הנרטיב הישראלי המסורתי, שהתבסס על הצגת הסכסוך עם איראן כסכסוך קיומי שניתן ליישב רק באמצעות לחצים מתמשכים, סנקציות ואיום בכוח צבאי. הצלחת וושינגטון וטהראן להגיע למסגרת משא ומתן זו מוכיחה שהחלופה הדיפלומטית עדיין אפשרית גם לאחר שנים ארוכות של עוינות וחוסר אמון.

אזורית, ההסכם עשוי לפתוח דלת לשלב חדש של הרגעה וסידור מחדש של סדרי העדיפויות. העוינות האמריקאית-איראנית הייתה אחד המניעים העיקריים למשברים בעיראק, סוריה, לבנון, תימן והמפרץ. אם שני הצדדים יצליחו לייצב את ההבנות הנוכחיות, עשויות להיווצר הזדמנויות אמיתיות להפחתת חומרת הסכסוכים ולפתיחת מסלולים פוליטיים חדשים במספר סוגיות אזוריות מורכבות.

עם זאת, האתגר האמיתי אינו טמון בחתימת ההסכם אלא בהמשכיותו. הניסיון הקודם של הסכם הגרעין משנת 2015 הראה שכל הבנה עלולה לקרוס עם שינוי ממשלים או שינוי חישובים פוליטיים. כמו כן, מתנגדי ההסכם בוושינגטון, טהראן ותל אביב יפעלו לבחון את עמידותו מהרגע הראשון.

אבל, גם אם ההסכם יתמודד עם מכשולים גדולים בעתיד, עצם השגתו לאחר כשבעים וארבע שנים של נתק ועוינות מהווה אירוע היסטורי בפני עצמו. הוא לא רק משקף את סיום סבב עימות, אלא גם מסמן את תחילת ציור מחדש של האיזונים האזוריים על בסיסים חדשים, ומקבע מציאות פוליטית שקשה להתעלם ממנה: שהמלחמה שנתניהו קיווה שתחזק את מעמדו הסתיימה בחיזוק הדיפלומטיה שאותה ניסה למנוע זמן רב.