בין פוליטיקה לפיתוח: כיצד הוחמץ פרויקט המדינה הפלסטינית בין משא ומתן לבניית מציאות

מאז תקופת פוסט-אוסלו, הפרויקט הפלסטיני הצטמצם במידה רבה לאופק פוליטי של משא ומתן שנחשב לדרך העיקרית למדינה, בעוד שהפיתוח ובניית המוסדות נדחקו למעמד משני. אולם, הניסיון המעשי בגדה המערבית וברצועת עזה חושף כי פוליטיקה ללא בסיס כלכלי ומוסדי איתן הופכת למסלול שברירי, וכי פיתוח ללא אופק ריבוני הופך למכותר ומקוטע. בין שני המסלולים הללו, אבדה ההזדמנות לנסח אסטרטגיה חלופית שיכלה להתבסס על "בניית המדינה לפני הכרזתה" באמצעות כלכלה, דמוגרפיה וקיבוע עובדות בשטח.

מאמר זה דן כיצד הופרדה הפוליטיקה מהפיתוח, וכיצד מסלול שונה יכול היה להפוך את הפרויקט הפלסטיני מניהול המתנה לפרויקט בנייה הדרגתי של ריבונות, למרות המגבלות המבניות והמציאות הגיאוגרפית והפוליטית המורכבת.

בשלב מוקדם של מסלול פוסט-אוסלו, נראה היה שהפרויקט הפלסטיני נכנס לשלב שבו ניתן להגדיר מחדש לא רק את מטרותיו אלא גם את כליו. הייתה הנחה מובלעת בקרב חלק מהאליטה הפוליטית שהפוליטיקה היא המפתח הראשון והאחרון: משא ומתן, הכרה בינלאומית, והסדר מעמד קבע שיגיע מאוחר יותר כתוצאה טבעית של צבירה פוליטית. בתפיסה זו, פיתוח ובניית מוסדות נראו כ"נגזרות" של מסלול פוליטי, ולא כעמוד תווך מקביל לו. ובהבנה זו, המדינה הפכה להבטחה נדחית יותר מאשר לפרויקט שנבנה יום אחר יום.

אך ההיסטוריה המעשית של מסלול העשורים הבאים חשפה משהו מורכב יותר: פוליטיקה שאינה נשענת על בסיס כלכלי ומוסדי איתן הופכת לשברירית ביותר, בעוד שפיתוח שאין לו אופק ריבוני הופך למכותר ומקוטע. בין שני קצוות אלה עוצבה החוויה הפלסטינית המודרנית, במיוחד בגדה המערבית.

בהקשר זה, הרשות הפלסטינית בגדה המערבית הוקמה כמסגרת שלטון זמנית, אך בהדרגה הפכה למנגנון מנהלי רחב מבלי להפוך לפרויקט מדינה בעל קריטריונים מלאים. מה שנבנה היה מנגנון ניהול ולא מנגנון ריבונות. הבירוקרטיה התרחבה, אך ללא פילוסופיית שלטון ברורה; ומוסדות הופיעו, אך ללא עצמאות ממשית או יעילות נורמטיבית גבוהה או חזון יצרני ארוך טווח. התוצאה הייתה ישות התלויה במימון חיצוני יותר מאשר בכלכלה פנימית יצרנית, וביציבות פוליטית חיצונית יותר מאשר בלגיטימציה של הישגים פנימיים.

הליקוי לא היה במחסור במשאבים, אלא בדרך ניהולם. במקום שהפיתוח יטופל ככלי לבניית מציאות שקשה לשבור, הוא טופל כתיק משני נדחה. אוניברסיטאות, כלכלה, תשתיות, מערכת המשפט, ואפילו השלטון המקומי, לא הפכו לפרויקט לאומי כולל ליצירת "מציאות בשטח", אלא נותרו בגבולות שיפורים חלקיים שאינם עולים לרמת האתגר ההיסטורי.

הבעייתי ביותר הוא שהפוליטיקה עצמה הפכה לחלופה לבנייה, ולא למשלימה לה. כל כישלון בהתקדמות הפוליטית הוצדק בהמשך המסלול המשא ומתן, מבלי שזה יתורגם לבחינה יסודית של דרך בניית הפנים. וכך נוצרה משוואה מסוכנת: שיח פוליטי גבוה, מול יכולת ביצועית מוגבלת, ומציאות שטחית הנשחקת בהדרגה עקב התרחבות ההתנחלויות ועיצוב מחדש של הגיאוגרפיה.

מנגד, חשוב לבחון מה יכול היה להיות מסלול שונה לחלוטין, לא כחלופה אידיאלית, אלא כאפשרות שלא נוצלה. תיאורטית, כבר משנות התשעים ניתן היה לאמץ אסטרטגיה המניחה שהיעדר ריבונות אינו אומר הקפאת הפעולה, אלא הגדרה מחדש שלה: "ריבונות נבנית לפני שהיא מוכרזת".

בתרחיש חלופי זה, העדיפות לא הייתה רק לפוליטיקה, אלא להפיכת השטח עצמו לפרויקט התרחבות יומיומי. בגדה המערבית, ניתן היה לעבור מניהול רשות להנדסת מרחב: ערים מקושרות כלכלית, אזורי תעשייה צפופים, ורשת תשתיות המקשרת את היישובים הפלסטיניים למערכת כלכלית אחת כמעט עצמאית. וניתן היה להתייחס לכל פרויקט כלכלי – מפעל, אוניברסיטה, כביש, שכונת מגורים – כקיבוע גיאוגרפי ארוך טווח, כך שהפיתוח יהפוך לכלי "תיחום גבולות בלתי מוכרזים" באמצעות צפיפות והמשכיות.

במודל זה, הפיתוח הופך ממדיניות סיוע למדיניות התרחבות. ההשקעה, במקום להיות מפוזרת או תלויה בחוץ, מופנית ליצירת מוקדי משיכה פנימיים, המפחיתים את החללים הגיאוגרפיים ומחלקים מחדש את האוכלוסייה והמשאבים באופן היוצר גושים דמוגרפיים מגובשים. והתנועה הדמוגרפית כאן אינה רק מעבר של יחידים, אלא נוכחות מרוכזת בנקודות אסטרטגיות ההופכת את המציאות ליציבה יותר ופחות ניתנת לפירוק מחדש.

כמו כן, ניתן היה להגדיר מחדש את הכלכלה ככלי ריבוני איטי: חינוך, ייצור, ניהול, ומשפט, אינם מגזרים נפרדים, אלא עמודי תווך לבניית מדינה פונקציונלית בלתי מוכרזת. כלכלה יצרנית פנימית – בחקלאות מודרנית, בתעשיות קלות, בשירותים ובטכנולוגיה – יכלה להפחית את שבריריות החברה מול זעזועים פוליטיים, ולהעניק לפרויקט הלאומי עומק יומיומי שאינו תלוי רק במשא ומתן או במימון חיצוני.

במסגרת זו, מסלול זה לא ביטל את הפוליטיקה, אלא סידר אותה מחדש. הפוליטיקה הופכת למסגרת משלימה, ולא למרכז יחיד. המטרה כבר לא הייתה לחכות למדינה באמצעות הסכם סופי, אלא לייצר אותה בהדרגה במציאות לפני ההכרה בה.

ברצועת עזה, למרות המגבלות החמורות והמצור, ניתן היה לכוון את המאמץ לכלכלה יצרנית עצמאית יותר: תעשיות קלות, חקלאות אינטנסיבית, ותשתית שירותים המסוגלת ליצור מחזור פנימי המפחית את התלות בסיוע. ובירושלים המזרחית, ניתן היה להתמקד בחיזוק הנוכחות האזרחית והמוסדית, כך שההפרדה מסביבתה תהפוך ליקרה יותר מבחינה פוליטית ואנושית, ויהיה קשה לבודד אותה או לרוקן אותה בהדרגה.

אך תרחיש זה חושף גם את גבולות הרעיון. יעילותה של "התרחבות באמצעות כלכלה ודמוגרפיה" מניחה רמה מסוימת של שליטה במרחב, בתנועה ובמשאבים, וזו לא הייתה זמינה במלואה. השטח לא היה מרחב חופשי, אלא מרחב מקוטע הכפוף למגבלות רבות, מה שהופך כל פרויקט התרחבות כלכלי לפגיע לקיטוע והגבלה מתמידים.

ברצועת עזה במיוחד, מסלול הפיצול הפוליטי מאז 2007 היה גורם נוסף בעל השפעה עמוקה, שכן הוא הוביל לקיומן של שתי רשויות ושני מסלולים שונים, מה שהחליש את האפשרות לבנות אסטרטגיה לאומית אחידה, וחסם את הדרך בפני כל תפיסה פיתוחית כוללת המתייחסת לגיאוגרפיה הפלסטינית כיחידה אחת.

עם זאת, מהות הבעיה נשארת ברורה: הבעיה לא הייתה רק בחוסר האיזון בכוח מול ישראל, אלא בהיעדר אסטרטגיה המשלבת פוליטיקה ופיתוח במקום להפריד ביניהם. במקום לבנות פרויקט אחד שהופך את הכלכלה והמוסדות לכלי פעולה פוליטית מתמשכת, הפוליטיקה טופלה כמסלול נפרד, והפיתוח כתיק נדחה, מה שיצר מציאות שאינה מדינה שלמה, ואינה פרויקט בנייה מגובש.

וכך, בין מודל שהפך את הפוליטיקה למרכז נפרד מהשטח, לבין מודל חלופי שיכול היה להפוך את הפיתוח לצורה של קיבוע ריבונות יומיומית, מתבהרת הפרדוקס הגדול: המדינה אינה רק אירוע פוליטי, אלא צבירה ארוכה בכלכלה, במוסדות, בדמוגרפיה ובמרחב. ובחלל שבין שני המסלולים הללו, הפרויקט הפלסטיני נותר תלוי בין האפשרי לנדחה.