מאה שנה להיעדרות הח'ליפות: מדוע פרויקט 'האחים המוסלמים' נכשל במילוי הריק הגיאופוליטי?

לאחר מאה שנים של ביטול הח'ליפות העות'מאנית, עולה שאלה מהותית לגבי יכולתן של תנועות אסלאמיות, ובראשן תנועת האחים המוסלמים, למלא את הריק הגיאופוליטי שהותיר אירוע היסטורי זה. ניתוחים מצביעים על כך שהתנועה נתקלה במכשולים מבניים פנימיים שמנעו ממנה להפוך לחלופה מוסדית יציבה, למרות נוכחותה החזקה בתודעה העממית.

הפער המתודולוגי בין הסיסמאות הכלליות לתוכניות המפורטות היה אחד הפגמים הראשונים שעיכבו את הפרויקט; הסיסמה 'האסלאם הוא הפתרון' נותרה מסגרת גיוסית חסרת תוכניות מעשיות בתחומי הכלכלה והמדיניות המוניטרית. חוסר זה התגלה בבירור בתקופת שלטונו של הנשיא המנוח מוחמד מורסי במצרים, כאשר הממשל התמודד עם קשיים עצומים בטיפול בהידרדרות יתרות המט"ח ובירידה בתיירות.

הכישלון הניהולי לא היה רק תוצאה של קנוניות חיצוניות, אלא חשף חולשה בידע הבירוקרטי וביכולת לעבור ממצב של אופוזיציה ומחאה למצב של יישום ושלטון בפועל. פער ידע זה הותיר את הצוות השולט במצב של בלבול מול מוסדות המדינה העמוקה והבירוקרטיה המצרית המנוונת שהתנגדה לניסיונות הרפורמה.

מצד שני, הריכוזיות הארגונית הנוקשה היוותה מכשול בפני פתיחות התנועה לחברה ולכוחותיה הפוליטיים השונים, כאשר הארגון הפך מאמצעי להגנת הפרויקט למטרה בפני עצמה. סגירות זו הובילה לפילוגים פנימיים חריפים, שהבולט בהם היה הופעת זרם רפורמיסטי צעיר לאחר 2013 שדרש שינוי מנגנוני קבלת ההחלטות והתגברות על קיפאון ההנהגה.

התנועה סבלה גם מ'תנודה אסטרטגית' בין השתתפות פוליטית לעימות עם המשטרים השולטים, מה שהוביל לשונות בדגמיה בין המדינות הערביות. בעוד שסניפיה בכווית ובירדן קיבלו עבודה תחת מגבלות המשטר, סניפים אחרים נכנסו לעימותים חסרי פשרות, בעוד שתנועת א-נהדה התוניסאית הציגה מודל שונה בקבלתה ויתור מרצון על השלטון.

התזה של 'האומה המאוחדת' שאומצה על ידי האחים התנגשה במציאות המגוון הדתי והאתני המורכב באזור הערבי והאסלאמי. השיח של האחים המוסלמים לא הצליח להכיל באופן אמיתי את המרכיבים הלא-סונים או הלא-אסלאמיים, כפי שהתגלה בבירור בעיראק ובסוריה, שם המפלגה האסלאמית נותרה מוגבלת לסביבתה העדתית הצרה.

משבר הלגיטימציה לא הוגבל ליחסים עם המרכיבים השונים, אלא התרחב לכלול סכסוכים בתוך 'הבית הסוני' עצמו, במיוחד עם בתי הספר הסלפים והסופים. התחרות על הסמכות הדתית והפוליטית יצרה מצב של קיטוב חריף, במיוחד עם בית הספר הווהאבי הדבק בפסיקת 'ציות לשליט' לעומת פסיקת 'ההעצמה' של האחים המוסלמים.

ההתנגשות עם הכוחות האזוריים הסונים הגיעה לשיאה בעקבות האביב הערבי, מה שהוביל לסיווג התנועה כארגון טרור במדינות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות ב-2014. שינוי דרמטי זה ביחסים האזוריים הפשיט את התנועה מכיסוי פוליטי ודתי חשוב שייצג עבורה עומק אסטרטגי בעשורים קודמים.

ברמה החברתית, התנועה התנגשה עם המרקם הסופי והאשערי המייצג את הדתיות העממית המסורתית במדינות כמו מצרים והמגרב הערבי. מגזרים סופיים רחבים האשימו את התנועה בניסיון להשתלט על האמת הדתית, מה שדחף חלק מהדרכים הללו לתמוך במשטרים השולטים ברגעי סכסוך פוליטי מכריעים.

חוסר היכולת לייצר תיאוריית שלטון מודרנית התואמת את נתוני המדינה הלאומית העכשווית היה אחד הכישלונות הגדולים ביותר שעמדו בפני פרויקט האחים המוסלמים. במקום להציג מודל דמוקרטי אזרחי עם סמכות אסלאמית ברורה, התנועה נותרה שבויים במבנים ארגוניים חשאיים שאינם מתאימים לדרישות השקיפות והפעילות הפוליטית הגלויה.

למרות כישלונות אלה, אי אפשר להכחיש את הצלחת התנועה בשמירה על רעיון 'האומה' חי בתודעה הציבורית, ובהצגת מודל ארגוני שהוא הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית. עם זאת, הצלחה ארגונית זו לא תורגמה להצלחה פוליטית המסוגלת לבנות הסכמות לאומיות רחבות החורגות מהאידיאולוגיה המפלגתית הצרה.

היום, מאה שנים לאחר נפילת הח'ליפות, הריק הגיאופוליטי עדיין קיים על רקע משברי הלגיטימציה והפיתוח הפוגעים במדינה הלאומית הערבית. מדינות אלה עדיין אינן מסוגלות לממש את שאיפות עמיהן לחירות וכבוד, מה שמותיר את הזירה פתוחה בפני אפשרויות ותרחישים חדשים.

השאלות התלויות ועומדות מאז 1924 עדיין מחפשות תשובות מציאותיות החורגות מסיסמאות רגשיות ונאומים בינלאומיים מעורפלים. כישלון בהצגת חלופה אמיתית פירושו המשך מצב התעייה הפוליטית שבו שרוי האזור, וזה עלול לפתוח את הדלת בפני כוחות אחרים שאולי לא יהיו זהירים יותר לגבי האינטרסים של העמים.

לסיכום, ניסיון האחים המוסלמים במאה הראשונה שלו נותר שיעור עשיר כיצד פרויקטים חוצי גבולות מתנגשים עם המציאות הגיאופוליטית והחברתית. האתגר הגדול ביותר בפני כל פרויקט עתידי הוא היכולת לאזן בין הזהות המקורית לדרישות המדינה המודרנית והרבגוניות החברתית.

הסיסמה 'האסלאם הוא הפתרון' נותרה גיוסית יעילה, אך היא לא תורגמה לתוכניות מפורטות בתחומי המדיניות המוניטרית, הביטחון הלאומי וניהול המדינה.