"פתח": מהמהפכה למדינה.. והאם הקונגרס השמיני יחזיר את הרוח הראשונית?

כאשר תנועת השחרור הלאומי הפלסטינית "פתח" יצאה לדרך, לא הייתה לה מדינה, לא צבא סדיר, ולא יכולות גדולות, אך היה לה משהו מסוכן יותר מכל זה... הייתה לה האמונה שפלסטין אינה סוגיה שיכולה למות.בתקופה שבה הסוגיה הפלסטינית הייתה מאוימת בהתמוססות בתוך פרויקטים אזוריים ופילוגים ערביים, הגיעה פתח לומר שהפלסטיני חייב להיות בעל ההחלטה שלו, בעל הרובה שלו, ובעל קולו בפני העולם.ומאותו רגע, פלסטין לא הייתה עוד רק תיק פוליטי, אלא הפכה למהפכת עם.פתח לא ניהלה רק קרב אחד, אלא ניהלה את כל צורות המאבק האפשריות:נלחמה ברובה, עמדה איתנה בגלות, בנתה מוסדות, נכנסה לפוליטיקה, ניהלה עימות דיפלומטי, והקריבה אלפי שהידים, אסירים ופצועים. ממחנות הפליטים לשדות הקרב, מסמטאות ביירות למסדרונות האו"ם, פתח תמיד ניסתה לשמור על שמה של פלסטין חי למרות כל הסערות.ואולי מה שמייחד את התנועה הזו הוא שהיא מעולם לא הייתה תנועה אליטיסטית סגורה, אלא הייתה תנועה עממית רחבה; בה היו הפועל, הסטודנט, האסיר, האינטלקטואל, הלוחם, בן המחנה, איש העסקים, הרופא, המהנדס... ולכן היא נשארה מסוגלת להמשיך למרות כל המכות.אך האמת שאי אפשר להתעלם ממנה היא שפתח היום אינה פתח של שנות השישים או השבעים.הזמן השתנה, כלי המאבק השתנו, והעם הפלסטיני עצמו שינה את סדרי העדיפויות, השאלות והדאגות שלו.דור המהפכה חיפש זהות לאומית, ואילו דור היום מחפש כבוד, יציבות ותקווה גם כן.ומכאן חשיבותו של הקונגרס השמיני.ההימור האמיתי על קונגרס זה אינו רק בחירת הנהגה חדשה, אלא מענה על שאלות גדולות יותר:כיצד פתח יכולה לעבור ממורשת המהפכה לפרויקט העתיד?כיצד היא שומרת על ההיסטוריה המאבקת שלה מבלי להישאר שבויים בעבר?וכיצד היא משכנעת את הנוער הפלסטיני שהשייכות לפתח אינה רק געגוע היסטורי, אלא גם בחירה לאומית לעתיד?הדבר המסוכן ביותר שעשוי לעמוד בפני תנועות היסטוריות אינו תבוסה צבאית, אלא הפיכה לזיכרון יפה שאנשים חיים על תפארתו ללא השפעה אמיתית על הווה שלהם.ולכן הקונגרס השמיני חייב להיות רגע של התחדשות רעיונית לפני שהוא שינוי ארגוני.אנחנו לא צריכים רק לסדר מחדש את העמדות, אלא להגדיר מחדש את התפקיד."פתח" נדרשת היום לחזור להיות תנועה יוזמת ולא תנועת תגובה, ולשקם את יכולתה לייצר תקווה פלסטינית,ולהציג מודל של יושרה, יעילות וקרבה לאנשים.כמו כן, ההימור האמיתי אינו על נאומים בתוך אולמות, אלא על מה שהפלסטיני הפשוט ירגיש לאחר סיום הקונגרס: האם הוא ירגיש שהתנועה התקרבה אליו? האם תחזור שפת ההקרבה והמחויבות? האם ייפתחו הדלתות בפני הכישרונות האמיתיים? האם פתח תחזור להיות בית לכל הפלסטינים כפי שהייתה?ההיסטוריה אינה מגינה על אף אחד רק בגלל שעשה תפארות בעבר.ותנועות שאינן מתחדשות הופכות בהדרגה לחלק מהזיכרון בלבד.אך ל"פתח" יש הזדמנות שונה, מכיוון שהיא אינה ארגון רגיל, אלא תנועה ששמה נקשר לזהות הלאומית הפלסטינית עצמה.ולכן נשארת התקווה שהקונגרס השמיני יצא עם מסר ברור: ש"פתח" עדיין מסוגלת להתחדש, מסוגלת לבחון את ניסיונה באומץ, ומסוגלת לשלב בין המהפכה למדינה, בין ההיסטוריה לעתיד, ובין נאמנות למורשת ופתיחות לדור חדש שרוצה לראות את פלסטין מנצחת ולא רק נזכרת.כי הסוגיה הפלסטינית אינה זקוקה היום רק לניהול משבר, אלא להחזרת רוח אומה... וזה תמיד היה התפקיד שלשמו נולדה פתח.