בסמטאות הצרות של הערים הפלסטיניות, ועל מדרכות בתי הקפה הגדושים בשיחות כבדות, האזרח אינו נראה עסוק במיוחד בשאלה מי ינצח באזור ארגוני זה או אחר, וגם לא מי ישב על הכיסא הגבוה ביותר במסגרות תנועת פתח.
לאנשים כאן יש מספיק דאגות יומיומיות; משכורת מאוחרת, מחסום פתאומי, יוקר מחיה המכלה את שארית היכולת לסבול, ואופק פוליטי הנראה מעורפל יותר מאי פעם.
אך עם כל עונת בחירות פנימית, חום השיח הפוליטי עולה באופן שכמעט מתנתק מדופק הרחוב האמיתי. לפתע מתמלאות המועצות בשמות, בבריתות ובהדלפות, ואמצעי התקשורת החברתית הופכים לזירות התייצבות, בגידה וסגירת חשבונות ישנים, בעוד האזרח הפשוט עומד ותוהה: מה ישתנה בחייו אחרי כל הרעש הזה?
ברגע פלסטיני עמוס בתבוסה מורלית ובמבוי סתום פוליטי, נראה מראה התחרות הקדחתנית על עמדות הנהגה קרוב יותר לפרדוקס מזעזע. מה מניע מספר כה רב של שואפים להצטופף על כיסאות הנהגה שאין להם, למעשה, את היכולת לשנות את המצב או לעצב מחדש את המציאות? ועל איזו סמכות אמיתית ניתן לדבר במצב פלסטיני הדורך במקום בין משברים, פילוגים ותלות בנסיבות אזוריות ובינלאומיות?
האירוניה היא שהפלסטיני שחי שנים ארוכות של פילוג והבטחות נדחות כבר אינו רואה בבחירות אירוע חגיגי, אלא מבחן חדש למידת יכולתה של המעמד הפוליטי להבין את השינויים העמוקים במצב הרוח הציבורי. הדורות החדשים במיוחד כבר אינם נמשכים לשפה המסורתית או לסיסמאות הגדולות, אלא מחפשים מודל פוליטי פחות רועש ויותר מסוגל לייצר פתרונות אמיתיים.
בתוך תנועת פתח עצמה, אי אפשר להכחיש את חשיבותו של כל תהליך התחדשות או ארגון פנימי מחדש. תנועות פוליטיות המפסיקות לבחון את עצמן נכנסות בהדרגה למעגל הקיפאון. אך הבעיה מתחילה כאשר התחרות הארגונית הופכת למאבק השפעה פתוח המשתקף ישירות ברחוב הפלסטיני, ויוצר מצב של מתח וקיטוב החורג מגבולות הארגון לכלל החברה.
פלסטין היום אינה בעמדת פעולה פוליטית אלא בעמדת תגובות. ואפילו התגובות עצמן ירדו למינימום; הצהרות גינוי, הצהרות זועמות, חילופי האשמות והטלת אחריות, ללא יכולת אמיתית לכפות משוואות חדשות או לשנות את המציאות הכפויה בשטח.
בתוך תמונה זו, השאלה הופכת ללגיטימית: מדוע כל קדחת הבחירות הזו?
על מה כולם מתחרים בדיוק?
האם התחרות היא על סמכות מוגבלת סמכויות מלכתחילה? או על עמדות ארגוניות שאיבדו חלק גדול מהשפעתן הציבורית? או שמא זהו מאבק כוחות בתוך מבנה פוליטי החושש מריקנות יותר מאשר שיש לו תוכנית ברורה לעתיד?
האנשים אינם דוחים את הפוליטיקה, אך נמאס להם מהפוליטיקה המסתובבת סביב עצמה בלבד. יש הבדל גדול בין בחירות המייצרות פרויקט לאומי ברור, לבין בחירות ההופכות להצגת כוח בתוך המסגרות הארגוניות. ובמקרה הפלסטיני, שבו מצטברים המשברים הלאומיים, הכלכליים והמחייתיים, כל עיסוק מופרז במאבקים פנימיים דומה למסר שלילי האומר לאזרח כי סדרי העדיפויות שלו אינם בראש סדר היום.
הכואב הוא שהאזרח הפלסטיני הצופה במחזה זה מרחוק כבר אינו מצפה להרבה. הפער בין השיח הפוליטי למציאות היומיומית התרחב באופן חסר תקדים. האנשים מחפשים הגנה על כבודם המחייתי והלאומי, בעוד האליטות הפוליטיות נראות שקועות בחשבונותיהן הפנימיים, כאילו הן מנהלות קרבות בעולם נפרד ממצב הרוח הכללי.
אף אחד אינו מכחיש את חשיבות קיומם של מוסדות או מסגרות ארגוניות או חילופי דורות פנימיים בעמדות הנהגה, אך ערכן של כל בחירות נמדד ביכולתן לייצר יכולת פעולה, לא רק בשינוי שמות או חלוקה מחדש של השפעה. אך כאשר האופק הפוליטי נעלם, וכלי ההשפעה נשחקים, וההנהגה עצמה הופכת לניהול משבר במקום יצירת פתרונות, התחרות מאבדת חלק גדול ממשמעותה הלאומית.
ואולי הסכנה הגדולה ביותר טמונה בכך שאווירה זו מרחיבה את הפער בין הרחוב לכוחות הפוליטיים המסורתיים. ככל שעולה מפלס ההתנצחויות, כך גוברת תחושת הניכור של האנשים מהתמונה הכללית, וגוברת ההכרה שהפוליטיקה הפלסטינית חיה לעיתים בתוך עולמה הפרטי, הרחק מפרטי החיים היומיומיים הקשים.
היום, הפלסטיני אינו זקוק לעוד רעש פוליטי כפי שהוא זקוק לשיח שיחזיר לו משהו מהאמון. שיח המאזן בין זכותם של הארגונים להתחדשות פנימית, לבין זכותם של האנשים ליציבות, לבהירות ולכבוד לסבלם היומיומי.
כי הרחוב הפלסטיני, העמוס ממילא בכל העייפות הזו, כבר אינו יכול לשאת עונות ארוכות של מתח פוליטי פתוח. וכל עוד הכוחות הפוליטיים לא יבינו זאת, הפער בינם לבין האנשים ימשיך להתרחב בשקט, אך זהו שקט הנושא בתוכו הרבה כעס ושאלות נדחות.
ובתקופה כזו, הבעיה אינה בריבוי המתמודדים על ההנהגה, אלא בהיעדר השאלה הקשה יותר: הנהגה לאן?
שתף את דעתך
כשהבחירות הופכות לנטל בתקופה של חוסר אונים פוליטי