טרור המתנחלים רודף את עקורי הבקעה: עקירה כפויה תחת איום גירוש לירדן

מסע העקירה שעברו המשפחות הבדואיות מאזור ראס אל-עוג'ה בבקעת הירדן הפלסטינית היה לא פחות ממעבר מסבל אחד למשנהו, קשה יותר. לאחר שהתושבים חשבו שלמקלטם בכפר אל-עוסג מצפון לעיר יריחו יספק להם ביטחון, הם מצאו את עצמם פנים אל פנים עם אותם מתנחלים שגירשו אותם מבתיהם המקוריים, וכך החלו פרקים חדשים של רדיפה והפחדה שיטתית.

האזרח סולימאן זאיד, אחד העקורים מקהילת שאלל אל-עוג'ה, מספר כי איומי המתנחלים לא נעצרו בגבולות התקיפה הפיזית, אלא הגיעו עד כדי מסירת מסרים מפורשים הדורשים מהם לעזוב לצמיתות לירדן. זאיד הדגיש כי המתנחלים פורצים לבתיהם החדשים לאחר שהרסו את הגדר המקיפה אותם, תוך שימוש ברחפנים כדי להפר את פרטיות המשפחות ולזרוע פחד בלבבות הילדים והנשים.

עדויות מהשטח מצביעות על כך שהתקיפות שמהן סובלים התושבים במקום עקירתם הנוכחי מבוצעות על ידי אותן קבוצות מתנחלים שתקפו אותם בשאלל אל-עוג'ה. התעקשות זו על רדיפה משקפת תוכנית שיטתית שמטרתה להצר את צעדי הנוכחות הפלסטינית באזורי הבקעה, ולדחוף את התושבים להגירות חוזרות ונשנות שיסתיימו בפינוי מוחלט של האזור לטובת ההתפשטות ההתנחלותית.

הסבל אינו מוגבל לאיומים ביטחוניים, אלא מתרחב וכולל הרס המרכיבים הכלכליים של משפחות אלו, התלויות בעיקר בגידול בעלי חיים. האזור תיעד אובדן של כ-1500 ראשי צאן בשנה שעברה, מתוכם 400 ראשי צאן השייכים למשפחת זאיד בלבד, מבלי שמשפחות אלו קיבלו פיצויים כלשהם שיאפשרו להן לעמוד מול מדיניות העוני הננקטת נגדן.

במציאות מרה זו, כפר אל-עוסג והאזורים הסמוכים לו חסרים את השירותים הבסיסיים ביותר ואת התשתיות ההכרחיות לחיים אנושיים. המשפחות סובלות מהיעדר מרכזים רפואיים, רשתות מים וחשמל, מה שהופך את החיים באזורים אלו לאתגר יומיומי, במיוחד במקרי חירום רפואיים שעלולים להוביל למוות עקב המרחק מבית החולים הקרוב ביותר.

החינוך מהווה נטל נוסף על כתפי המשפחות העקורות, כאשר הילדים נאלצים ללכת מרחק של עד 12 קילומטרים הלוך ושוב כדי להגיע לבתי הספר שלהם. במהלך מסע מפרך זה, התלמידים נתונים להתקפות חוזרות ונשנות מצד מתנחלים האורבים להם וזורקים עליהם אבנים, מה שגרם לילדים רבים לסרב ללכת לבית הספר מחשש לחייהם.

מקורות מקומיים מאשרים כי מה שמתרחש בבקעה הוא חלק ממדיניות רחבה יותר המונהגת על ידי שרים קיצוניים בממשלת הכיבוש, שמטרתה לשנות את המציאות הדמוגרפית בגדה המערבית. שיטות האלימות מגוונות בין תקיפה ישירה, הרס רכוש, מניעת רעייה, ועד לשימוש בטכנולוגיה מודרנית למעקב והפחדת קהילות בדואיות מבודדות.

על פי נתונים רשמיים שפורסמו על ידי הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות, חודש אפריל האחרון شهد הסלמה חמורה עם 1637 תקיפות שבוצעו על ידי כוחות הכיבוש והמתנחלים. הרשות הבהירה כי המתנחלים לבדם היו אחראים ל-540 תקיפות שכוונו ישירות לאזרחים ולרכושם באזורי החיכוך השונים, עם דגש מיוחד על קהילות בדואיות.

מאז תחילת התוקפנות האחרונה באוקטובר 2023, הואצו פעולות העקירה הכפויה וכללו יותר מ-79 קהילות בדואיות פלסטיניות בגדה המערבית. תקיפות אלו הובילו לעקירתם של למעלה מ-814 משפחות, הכוללות יותר מ-4700 אזרחים, שמצאו את עצמם ללא קורת גג או מקור פרנסה לאחר הרס קהילותיהם והשתלטות על אדמות המרעה שלהם.

עמידתם של הפלסטינים בבקעה נותרה תלויה במידת התמיכה והסיוע מצד הגורמים הרשמיים והזכויותיים כדי להתמודד עם מתקפת ההתנחלויות האכזרית הזו. ללא חיזוק מרכיבי הקיום ומתן הגנה בינלאומית, משפחות אלו יישארו טרף לתוכניות העקירה שאינן עוצרות בגבולות הגאוגרפיה, אלא רודפות אותן בכל פינה שבה הן מנסות להתיישב.

אילו ידענו שהגירוש הכפוי שעברנו יהיה משפיל עד כדי כך, היינו מתים במקומותינו במקום לעקור.