יום העיתונות העולמי... ועזה שכותבת את האמת בדם

וושינגטון – סעיד עריקת – 3/5/2026

ניתוח חדשותי

בעוד העולם חוגג ב-3 במאי את יום העיתונות העולמי, עזה והגדה המערבית הציגו שוב את ההוכחה הטרגית ביותר לפער ההולך וגדל בין הסיסמאות הבינלאומיות למציאות בשטח. בזמן שמוסדות מערביים מדברים על הגנה על עיתונאים, חופש ביטוי וזכות הציבור לדעת, ישראל ממשיכה במלחמתה הפתוחה נגד העיתונות הפלסטינית, באמצעות הרג ישיר, התקפות שיטתיות, מעצרים והרס מוסדות תקשורת, בניסיון ברור להשתיק את הנרטיב הפלסטיני ולמנוע העברת תמונות ההרס וההשמדה לעולם.

נתונים שפרסמה הוועדה להגנת עיתונאים מצביעים על כך שהמלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 הפכה לתקופה הקטלנית ביותר עבור עיתונאים בהיסטוריה המודרנית. עד סוף אפריל 2026, נהרגו יותר מ-260 עיתונאים ועובדי תקשורת בעזה, לבנון ובאזורים הסמוכים, ביניהם יותר מ-200 עיתונאים פלסטינים ברצועת עזה לבדה. מספרים אלה אינם מייצגים רק סטטיסטיקות מקצועיות, אלא חושפים את הפיכת העיתונות עצמה למטרה צבאית ישירה באחת המלחמות המתועדות ביותר בעידן הדיגיטלי.

העיתונאים הפלסטינים, שמצאו את עצמם בלב הרעב, ההפצצות והקריסה המוחלטת של התשתיות, לא היו רק מעבירי אירועים, אלא הפכו לעדים חיים למלחמת השמדה המבוצעת מול עדשות המצלמות. רבים מהם נהרגו בתוך בתיהם עם משפחותיהם, ואחרים הותקפו במהלך סיקור שטח או בזמן שהותם באוהלי עבודה ליד בתי חולים ומרכזי עקורים, בדפוס חוזר ונשנה שגרם לארגוני זכויות אדם לדבר על אינדיקציות ברורות להתקפה מכוונת.

בלבנון, התפשטו התקיפות לעיתונאים שסיקרו את העימותים בגבול, כאשר ההערכות נעו בין 11 ל-27 עיתונאים שנהרגו מאז תחילת המלחמה, ביניהם כתבת העיתון אל-אח'באר, אמל ח'ליל, שנהרגה באפריל 2026 בעקבות תקיפה חוצת גבולות, באירוע שעורר זעם רחב בחוגי התקשורת הלבנוניים.

למרות התרחבות היקף הפשעים, ישראל עדיין נהנית מחסינות פוליטית ותקשורתית חסרת תקדים. על פי דוחות הוועדה להגנת עיתונאים, אף גורם ישראלי לא נשא באחריות להרג עיתונאים מאז תחילת המלחמה. חסינות זו נובעת לא רק מהכיסוי הפוליטי האמריקאי והמערבי, אלא גם מהביצועים התקשורתיים הבינלאומיים שהתייחסו להתקפות על עיתונאים פלסטינים כ"נזק אגבי", ולא כפשעים המחייבים גינוי ואחריות.

במראה המשקף את אכזריות האירוניה, יום העיתונות העולמי השנה לא עבר ללא תיעוד הפרות חדשות. בשעות הבוקר המוקדמות, כוחות הכיבוש פרצו לביתה של העיתונאית איסלאם עמארנה במחנה הפליטים דהיישה מדרום לבית לחם, ועצרו אותה לאחר פשיטה אלימה, והיא הצטרפה לעשרות עיתונאים פלסטינים עצורים בבתי הכלא הישראליים. בעזה, נפצעו העיתונאים איסלאם מנסור ומוחסן אל-עזאזי מירי כוחות הכיבוש בזמן שהותם באוהל העבודה בתוך בית החולים שהידי אל-אקצא בדיר אל-בלח.

מצידו, הצהיר יו"ר איגוד העיתונאים הפלסטינים, נאסר אבו בכר, כי הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים פועלת להכנת מסמך משפטי להגשה לאו"ם, שיכלול מנגנון לרדיפת האחראים לפשעים שבוצעו נגד עיתונאים פלסטינים. מהלך זה משקף הבנה הולכת וגוברת בקרב מוסדות העיתונות הבינלאומיים כי מה שקורה חרג מזמן מגבולות "התקפה מקרית", והפך למדיניות שיטתית שמטרתה להשתיק סיקור עצמאי ולמנוע תיעוד פשעים.

שתיקה עולמית ומוסר סלקטיבי

אך הטרגדיה אינה טמונה רק בהיקף ההרג, אלא באופי השתיקה העולמית סביבו. אילו נהרג מספר כזה של עיתונאים בכל מדינה אחרת שוושינגטון מסווגת כ"יריבה", הנושא היה הופך למסע בינלאומי פתוח, והיינו רואים ישיבות חירום, סנקציות ולחצים פוליטיים ותקשורתיים מתמשכים. אולם הדם הפלסטיני, גם כאשר הוא דם של עיתונאי הנושא מצלמה ותג עיתונאי, אינו נראה מסוגל להניע את המצפון המערבי באותה מידה. כאן מתגלה הכפילות בצורתה הברורה ביותר, כאשר חופש העיתונות הופך לערך סלקטיבי הכפוף לחישובים פוליטיים ולא לעקרונות הומניטריים.

התקשורת האמריקאית... ההתעלמות המכוונת

ראוי לציין גם כי רבות מכלי התקשורת האמריקאיים הגדולים התייחסו להרג עיתונאים פלסטינים בקור רוח בולט, כאילו מדובר בפרט שולי במלחמה מורכבת, ולא באחד הפשעים החמורים ביותר נגד חופש התקשורת בעידן המודרני. לעיתים רחוקות מוזכרים שמות העיתונאים הפלסטינים ההרוגים בכותרות הראשיות, ולעיתים רחוקות מוקדשים להם תחקירים מעמיקים או סיפורים אנושיים הניתנים בדרך כלל לקורבנות אחרים. התעלמות זו אינה משקפת רק הטיה פוליטית, אלא חושפת את גבולות השיח הליברלי האמריקאי כשמדובר בישראל, כאשר ערכי חופש הביטוי וזכויות האדם הופכים לסיסמאות הניתנות להשעיה.

התקפת הנרטיב ולא רק הפרטים

מה שקורה בעזה אינו יכול להיות מובן כהתקפה על אנשים העובדים בתקשורת בלבד, אלא כהתקפה על הנרטיב הפלסטיני עצמו. ישראל מבינה שהתמונה שמצלם עיתונאי פלסטיני של ילד רעב או שכונה הרוסה מסוכנת לעיתים יותר מכל נשק. לכן, המלחמה על העיתונות נראית כחלק אורגני מהמלחמה הצבאית, שמטרתה למנוע תיעוד של רעב, עקירה והרג המוני. בעידן שבו התמונה מסוגלת לחשוף פשע תוך שניות, המצלמה הפלסטינית הפכה למטרה שיש להשתיק.

פלסטין... בית הספר לעיתונות תחת אש

למרות ההרג, המצור והרעב, העיתונאים הפלסטינים ממשיכים לעבוד בתנאים כמעט בלתי אפשריים. חלקם ישנים ברחובות או בתוך בתי חולים, ואחרים איבדו את משפחותיהם ובתיהם אך חזרו לשאת את המצלמה שעות לאחר קבורת יקיריהם. פלסטין הפכה היום לאחת הסביבות המסוכנות ביותר לעבודה עיתונאית בעולם, אך יחד עם זאת הפכה למודל יוצא דופן למשמעות העיתונות האמיתית: עיתונות שמשלמת את מחיר האמת בדם, ומתעקשת למרות זאת להמשיך.

ביום העיתונות העולמי, הסיסמאות הבינלאומיות אינן נראות מספיקות מול מראה זה. עזה אינה זקוקה להצהרות סולידריות קרות, אלא לאחריות אמיתית מצד אלה שהורגים עיתונאים ללא עונש. כי העולם שמאפשר להפוך עיתונאי למטרה לגיטימית, ועובר על כך בשתיקה, אינו מגן על חופש העיתונות, אלא משתתף בפועל בקבורתה.