בכל פעם שהמשבר בשטחים הפלסטיניים מתעצם, האיחוד האירופי חוזר לחזית עם הרטוריקה המוכרת שלו: תמיכה בפתרון שתי המדינות, דחיית הפעולות הישראליות, והדגשה על הצורך לסיים את הכיבוש. מילים מלוטשות, הצהרות רשמיות חוזרות ונשנות, ועמדות שנראות, על הנייר, מתקדמות פוליטית. אך מאחורי רטוריקה זו, נחשף פער הולך וגדל בין מה שנאמר לבין מה שנעשה.
בשטח, שום דבר לא משקף את התמיכה המוצהרת הזו. בעוד שממשלות ישראל, במיוחד בתקופת בנימין נתניהו, כופות מציאות חדשה בגדה המערבית, ומעצבות מחדש את המצב בעזה בכוח, אירופה מסתפקת בהוצאת הצהרות. אין פעולות מרתיעות, אין לחץ אמיתי, ואף לא מהלך כלכלי התואם את היקף ההצהרות.
מנגד, הרשות הפלסטינית נותרה להתמודד עם אחד המשברים החמורים ביותר שלה מאז הקמתה. משבר שאינו רק פוליטי, אלא גם פיננסי, חברתי והומניטרי בו זמנית. כספי הסליקה מעוכבים, המשאבים דלים, וההתחייבויות נערמות. ועם זאת, העמדה האירופית מוסיפה שכבה חדשה של מורכבות: צמצום התמיכה, הידוק התנאים, והיסוס בהזרמת מימון שיבטיח את המינימום של יציבות.
כאן בדיוק מתגלה הפרדוקס האכזרי. כיצד יכולה אירופה להגן על פתרון שתי המדינות, בעוד שהיא תורמת – באופן ישיר או עקיף – להחלשת הצד שאמור לגלם פתרון זה? כיצד ניתן לדבר על “בניית מדינה פלסטינית” בזמן שמוסדותיה הבסיסיים נותרים על סף קריסה?
אך אולי השאלה העמוקה יותר מטרידה יותר: האם נסיגה זו נובעת רק משיקולים פוליטיים, או משינויים פנימיים במבנה קבלת ההחלטות האירופי עצמו? בתוך רבות ממדינות האיחוד האירופי, סיוע חוץ כפוף להליכי חקיקה ופיקוח מורכבים, שבהם התנאים מתרבים ומרחבי הגמישות מצטמצמים. ועם התעצמות המגמות הפנימיות והלחצים הכלכליים, סיוע אינו ניתן עוד ככלי פוליטי אסטרטגי, אלא כתיק טכני הכפוף לקריטריונים נוקשים שעלולים לרוקן אותו מתוכנו.
בהקשר זה, נראה כי מטרות התמיכה עצמן החלו להתפורר או להפוך מעורפלות יותר. לאחר שהמטרה המוצהרת הייתה “בניית מוסדות המדינה הפלסטינית” כהכנה לפתרון שתי המדינות, המימון הפך בהדרגה לכלי לניהול משברים קצרי טווח, או לאמצעי לחץ מותנה ברפורמות, ללא חזון פוליטי אינטגרטיבי. וכאן טמונה הבעיה: כאשר התמיכה הופכת מפרויקט בניית מדינה למנגנון בקרת תקציב בלבד, היא מאבדת את משמעותה האסטרטגית.
ואולי מה שחושף יותר מכל את אופי העמדה האירופית הוא המניע הנסתר מאחורי דבקותה בפתרון שתי המדינות. התמיכה שהאיחוד האירופי מצהיר עליה לפתרון זה אינה מובנת בהכרח כהטיה מוסרית טהורה לזכויות הפלסטינים, אלא משקפת תפיסה אסטרטגית הרואה בפתרון זה את הנוסחה הסבירה ביותר להגנה על היציבות האזורית, ולהבטחת ביטחונה של ישראל בטווח הארוך.
במובן זה, פתרון שתי המדינות, בתודעה הפוליטית האירופית, קרוב יותר ל”פשרה פונקציונלית” מאשר לפרויקט של צדק היסטורי. מטרתו הראשונה היא להכיל את הסכסוך ולמנוע את התפרצותו, ולבסס מציאות שניתן לחיות עמה בינלאומית, לפני שהוא מהווה מענה מלא לזכויות הפלסטינים. ומכאן, ניתן להבין מדוע תמיכה זו נמשכת תיאורטית, גם בזמן שמרכיבי יישומה מתפוררים בפועל בשטח.
אין זה אומר שאירופה מתעלמת מהפלסטינים לחלוטין, אך היא רואה את הסוגיה מנקודת מבט של ניהול סכסוך ולא פתרונו באופן יסודי. וזה מסביר את הסתירה הקיימת: תמיכה פוליטית מתמשכת ברעיון המדינה הפלסטינית, מול היסוס ממשי בנקיטת צעדים שעלולים לעלות פוליטית או ליצור התנגשות ישירה עם ישראל.
אך האם אירופה באמת חסרה את הכלים להתנגד למדיניות הישראלית, או שהיא חסרה את הרצון? התירוצים קיימים, מהחוק הבינלאומי ועד החלטות האו”ם, אך השימוש בהם נותר מוגבל. כאן עולה שאלה רגישה יותר: עד כמה אירופה פועלת בתוך מרווח עצמאי, ועד כמה היא מגבילה את עצמה בתוך מאזנים רחבים יותר?
לא ניתן להתעלם מכך שהיחסים עם ארצות הברית מציירים חלק חשוב ממרווח זה. התמיכה האמריקאית בישראל אינה עוברת ללא השפעה בבירות אירופה, המעדיפות, לעיתים קרובות, להימנע מהתנגשות עם וושינגטון בתיקים אסטרטגיים. ובמקביל, ישראל מפעילה נוכחות פוליטית ודיפלומטית פעילה בתוך אירופה, תוך ניצול יחסים מורכבים ושיקולים היסטוריים הגורמים למדינות מסוימות להיות זהירות יותר בהתמודדות עמה.
אך צמצום העמדה האירופית ל”לחץ חיצוני” בלבד עלול להיות פישוט יתר. בתוך האיחוד האירופי עצמו, העמדות מתפצלות והסדרי העדיפויות מתנגשים, מה שהופך את מדיניות החוץ לתוצאה של מיקוחים פנימיים באותה מידה שהיא השתקפות של לחצים חיצוניים. וכאן בדיוק, החדות הפוליטית אובדת, והעמדה הופכת לפשרה אפורה שאינה מרצה איש.
אירופה עשויה להצדיק את עמדתה בחששות הנוגעים לרפורמה וממשל תקין, או בלחץ דעת הקהל הפנימית, או אפילו בחישובים גיאופוליטיים מורכבים. אך הצדקות אלו, יהיו הגיוניות ככל שיהיו, אינן משנות עובדה בסיסית: שמדיניות אינה נמדדת בכוונות, אלא בתוצאות. והתוצאה כיום ברורה – רשות חלשה, כלכלה מתנדנדת, וחברה המאבדת בהדרגה את אמונה בכל מה שרשמי.
חמור מכך, נסיגה אירופית זו אינה מתרחשת בחלל ריק. כל חלל פוליטי או פיננסי שנותר בזירה הפלסטינית, מתמלא בחלופות שעלולות להיות לא פחות מורכבות או מסוכנות. במילים אחרות, החלשת הרשות אינה מובילה ל”תיקון המסלול”, אלא עלולה לפתוח את הדלת לעוד כאוס וחוסר יציבות.
למרות גל ההכרה האירופית במדינת פלסטין, שנראה לרבים כמהפך היסטורי, הכרה זו נותרה קרובה יותר לסמליות פוליטית מאשר למחויבות ממשית. הכרה אינה בונה מוסדות, אינה משלמת משכורות, ואינה מגנה על מערכת אדמיניסטרטיבית מקריסה. זהו צעד חשוב, כן, אך הוא חסר השפעה אם אינו מתורגם לתמיכה מוחשית ובת קיימא.
בסופו של דבר, אירופה נראית כאילו היא תקועה באזור אפור: היא אינה מוכנה להתמודד ברצינות עם המדיניות הישראלית, ואינה מסוגלת להגדיר מחדש את כליה באופן שישרת את חזונה המוצהר. ובין זה לזה, הרשות הפלסטינית משלמת את המחיר, ועמה רעיון המדינה עצמו.
אולי השאלה היום כבר אינה: האם אירופה תומכת בפתרון שתי המדינות? אלא השאלה החשובה יותר היא: האם עדיין יש לה את הכלים – והרצון – להפוך תמיכה זו מרטוריקה למציאות?
שתף את דעתך
אירופה שמדברת הרבה... ועושה מעט