משא ומתן על סף תהום: משחק הכוח והלגיטימציה בסכסוך האמריקאי-איראני

ד"ר איברהים נייראת

בזירה הפוליטית הבינלאומית, מלחמות אינן פורצות ביריה מפתיעה, אלא בנרטיב מדויק הנבנה בקפידה בחדרים סגורים. כאן, המשלחות האמריקאית והאיראנית יושבות משני צידי שולחן ארוך, במרכזו תיקים עבים וחיוכים דיפלומטיים מחושבים, בעוד שמאחורי הדלתות נרקמים חוטי הכוח והלגיטימציה שיקבעו את מהלך האירועים בהמשך. ארצות הברית, עם ריכוז כוחותיה האוויריים והימיים והרחבת בסיסיה הצבאיים, ובמקביל פתיחת דלת המשא ומתן, אינה נעה בשני כיוונים סותרים, אלא בשני מסלולים מקבילים: הראשון מציג כוח, והשני בונה לגיטימציה לדעת הקהל ולמוסדות שהדיפלומטיה קיבלה הזדמנות ולאחר מכן מוצתה.

כאשר ראש המשלחת האמריקאית קם ומכריז שהמשא ומתן נכשל, המילים נאמרות בקפידה: הצד השני התעקש, חצה קווים אדומים, וסירב לתנאים ההכרחיים. אך רגע זה אינו רק אירוע מקרי, אלא חלק מתסריט שתוכנן בקפידה. ארצות הברית מבינה מראש שאיראן לא תקבל את התנאים שהוצבו לה, שכן המשא ומתן אינו באמת במטרה להגיע להסכם אלא כדי להדגיש את סירובה של איראן ללחצים בינלאומיים. המטרה האמריקאית העמוקה יותר בשלב זה אינה להטיל תנאים על איראן, אלא להאיץ את תהליך שינוי המשטר, ולפתוח את הדרך להרחבת הלחץ הצבאי והפוליטי.

רגע זה אינו פרי של שעת אפס, אלא הצטברות של שנים של חשדות והאשמות, במיוחד סביב תוכנית הגרעין האיראנית, כאשר כל התקדמות טכנית בהעשרה נקראת בוושינגטון כהתקרבות לסף מסוכן, וכל סנקציה נוספת נקראת בטהראן כחוליה חדשה במלחמה כלכלית פתוחה. בין קריאות אלו פעור פער האמון, אך איראן אינה צד תמים; היא מבינה שמשא ומתן יכול להיות כלי אסטרטגי בפני עצמו, המעניק לה זמן, מקל על הלחצים הבינלאומיים, ומציג אותה כצד המוכן לדיאלוג גם אם סיכויי ההצלחה מוגבלים.

אך, ארצות הברית וישראל ינצלו את המומנטום שנוצר מלחצים אלה עד כה. שכן, בכך שאיראן קיבלה את המשא ומתן, למרות שלא הגיבה באתגר תקיף מול ריכוזי הכוחות האמריקאים והלחצים הישראליים, איראן נראית כצד שנאלץ להסכים, מה שמחזק את עמדת וושינגטון ותל אביב בזירה הבינלאומית. ברגע זה, ארצות הברית וישראל צוברות כוח בהצדקת עמדתן בכך שהן הציעו את כל ההזדמנויות להגיע להסדר שלום, אך סירובה של איראן להגיב ברצינות יציג אותה כצד עקשן, שאינו מוכן לקבל את התנאים.

מצד שני, תכונותיו האישיות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הוסיפו מימד חדש למשבר זה. אילו נשיא ארה"ב היה אדם אחר, כמו הנשיאים הקודמים, שנקטו במדיניות מסורתית ודיפלומטית יותר, איראן הייתה קוראת את המסר באופן שונה לחלוטין. ייתכן שאיראן הייתה רואה בריכוזי הכוחות הצבאיים האמריקאים הכרזת מלחמה ישירה, והייתה מצפה לתגובה מסורתית יותר מוושינגטון בהקשר זה. טראמפ, שהתפרסם בהתערבויותיו הלא קונבנציונליות, כמו שקרה בוונצואלה, משפיע על הקריאה האיראנית של המצב. איראן עקבה בקפידה אחר אישיותו והיסטורית של טראמפ, ובמקום לראות בריכוזי הכוחות הצבאיים האמריקאים איום ישיר למלחמה קרובה, היא ראתה בכך רק תמרון תקשורתי או משחק לחץ זמני שאולי לא יגרור אחריו מהלך צבאי כולל. כפילות זו במסרים הקשתה על איראן לקבל החלטה נחרצת, שכן היא אינה יודעת אם טראמפ רציני בהסלמת המצב או שהוא ממשיך לנקוט בגישה של מדיניות כאוטית ובלתי צפויה.

ברקע האזורי מופיע מרכיב חדש במשוואה: תפקידה של ישראל. על פי ניתוחים, התפקיד שישראל עשויה למלא הוא הצתת הניצוץ הראשון – ביצוע פעולה מוגבלת או פרובוקציה מחושבת נגד יעדים הקשורים לאיראן, מה שיוביל לתגובה ישירה מטהראן. תגובה זו תהפוך לתירוץ המושלם עבור ארצות הברית להתערב מאוחר יותר, בין אם באמצעות הגברת הלחץ הצבאי או ביצוע פעולות מוגבלות, ותאפשר לה להופיע ככוח מתערב הגנתי ולא תוקפני. בחישובים אלה, נראה כי חלוקת התפקידים בין וושינגטון לתל אביב אינה רק תיאום חולף, אלא טקטיקה מדויקת: ישראל פועלת ראשונה ליצירת האירוע, וארצות הברית ממתינה להזדמנות להציג את ההתערבות כאופציה מוצדקת מבחינה משפטית ופוליטית בפני העולם.

אך אסטרטגיה זו טומנת בחובה סיכון גדול; הצעד הראשון של ישראל עלול להתפתח במהירות מחוץ לשליטה, ותגובת איראן עלולה להתרחב גיאוגרפית, ולכלול כלי תגובה ישירים ועקיפים באמצעות בעלות בריתה האזוריות. ארצות הברית, גם אם הייתה מודעת או שותפה חלקית בתכנון, תישא בחלק הארי של הנטל הפוליטי והדיפלומטי בהמשך, במיוחד אם הסכסוך יתרחב או יתארך.

ובעוד שלצופה החיצוני נראה שיש מתח ברור בין ארצות הברית לישראל, הדבר מתגלה למעשה כחלוקת תפקידים. האחד נראה נוקשה ואלים יותר, והשני שומר על אופציית המשא ומתן, כדי ליצור משוואת לחץ כפולה: "הסכם בתנאים שלנו, או תרחיש גרוע יותר." פנימית, זה מאפשר לכל מנהיג לפנות לבסיס הבוחרים שלו, וחיצונית זה יוצר מצב של אי ודאות באיראן, כך שהמסרים הופכים לרב-שכבתיים: לא ניתן לקבוע אם המחלוקת אמיתית או רק תיאטרון פוליטי מחושב.

בדרך זו, האולם ממנו יצאה המשלחת האמריקאית כרגע של כישלון דיפלומטי הופך לחלק ממחזה גדול יותר: כל צד ממלא את תפקידו במחזה הסכסוך, כאשר ישראל מופיעה כגורם פרובוקטיבי ראשון, וארצות הברית מופיעה ככוח מתערב להגנת האינטרסים ובעלות בריתה, תוך שמירה על לגיטימיות החלטתה בפני הקהילה הבינלאומית. מנגד, איראן מנסה לקרוא את האותות הללו, מפעילה איפוק לעיתים, ומחשבת כל צעד בהתאם לאינטרסים האסטרטגיים, הכלכליים והפוליטיים שלה.

הפוליטיקה הבינלאומית אינה במה עם טקסט קבוע, אלא משחק שחמט ארוך, שבו הצדדים נעים בזהירות בין ריכוז כוחות צבאיים, פרובוקציות והזדמנויות דיפלומטיות. בין רגע הנסיגה מהאולם, והתגובה האיראנית הצפויה, ובין ריכוז הכוחות במפרץ ותוכניות התקיפה, נקבעים מהלכי הסכסוך, והשאלה מתי והיכן יודלק הניצוץ הגדול הופכת לשאלת הסתברויות מדויקות יותר מאשר החלטה מוקדמת ובלתי נמנעת.

בסופו של דבר, רגע זה אינו מסתכם בכישלון משא ומתן או בפילוג בעמדות, אלא באינטראקציה מורכבת בין אסטרטגיית כוח, חישובי לגיטימציה, חלוקת תפקידים בין בעלות ברית, וקריאת היריב לכל צעד. הנוף האפור שבין הסלמה להרגעה הוא שיקבע בסופו של דבר את מהלך הסכסוך, ולא רק מילים הנאמרות על שולחן המשא ומתן.