ההשוואה השגויה של פרידמן בין רשות ההגירה והאכיפה האמריקאית (ICE) לחמאס מסתירה את מציאות הכיבוש הישראלי

במאמרו האחרון, "מיניאפוליס ועזה חולקות כעת את אותה שפת אלימות", מנסה תומאס פרידמן ליצור השוואה מוסרית ומעשית בין שיטות המשטרה הפנימית האמריקאית תחת רשות ההגירה והאכיפה (ICE) לבין האלימות בעזה. טיעונו עשוי להיראות פרובוקטיבי במבט ראשון: מסכות, ירי, כאוס וניצול פוליטי. אולם, קריאה מדוקדקת חושפת דפוס מוכר בכתביו של פרידמן, והוא מסגור סלקטיבי הממעיט בחשיבות הכיבוש הישראלי השיטתי, תוך ערבוב מיומן בין ההתנגדות הפלסטינית לכאוס. בניסיונו לבקר את אכיפת החוק הפנימית בארה"ב, פרידמן מחזק, שלא בכוונה, נרטיבים המנרמלים את ההגמוניה הצבאית הישראלית הנמשכת עשרות שנים.

ההשוואה של פרידמן מסתמכת במידה רבה על מראית עין. הוא מציין שקציני ICE, כמו לוחמי חמאס, לובשים מסכות, מה שמרמז על כוונה נסתרת או חשש מאחריות. הוא טוען שתמונות של שני הצדדים עשויות להיות בלתי ניתנות להבחנה. עם זאת, תצפית זו מצמצמת חוסר איזון כוחות עצום לדמיון ויזואלי שטחי בלבד. קציני ICE פועלים כסוכני מדינה, כפופים לפיקוח שיפוטי, מקבלים שכר ונהנים ממנדט פוליטי; בעוד שלוחמי חמאס פועלים כלוחמים המתנגדים לכוח כובש בעל היסטוריה ארוכה של עקירה ושלילת זכויות. על ידי רמיזה שדמיון ויזואלי משמעו שוויון בהתנהגות או באחריות, פרידמן מתעלם מהמציאות המבנית של הכיבוש. צה"ל, שהתנהגותו נחשבת יוצאת דופן אך מוגבלת מבחינה מוסרית, מבצע באופן שגרתי פעולות – תקיפות אוויריות, חיסולים ממוקדים, מחסומים וענישה קולקטיבית – החורגות בהרבה מהיקף ICE והשלכותיהן המקומיות.

הביקורת של פרידמן על ICE נכונה חלקית. הקטעים המצולמים שהוא מצטט – של רנה גוד ואלכס ג'פרי פריטי נורים או נתונים בסכנה – מדגימים את הסיכונים של אכיפה אגרסיבית ושיטור צבאי. עם זאת, פרידמן מציג אירועים אלה כחלק מהקבלה מוסרית לסבל בעזה, ורומז שאזרחים אמריקאים נתונים לאותם דפוסי אלימות מדינה כמו פלסטינים תחת כיבוש. זה מטעה. בעזה, הכיבוש הישראלי מתמשך ומקיף, ונועד לשלוט לא רק בתנועה, אלא גם במשאבים, בממשל ובהישרדות. פלסטינים חיים תחת מחסומים, תקיפות אוויריות ומצור, ותחת מערכת משפט צבאית הפועלת מחוץ למסגרת החוק האזרחי הרגיל. הטראומה והאלימות המבנית אינן רק אירועים חולפים של חריגה מסמכות, אלא מערכת שליטה מתמשכת, מערכת שפרידמן כמעט ואינו מתייחס אליה ישירות בכתביו, למרות סיקורו הנרחב של אירועים במזרח התיכון.

פרידמן מציג את שיקולי הבחירות של נתניהו כמקבילים מוסרית לשאיפותיו של טראמפ במיניאפוליס, ורומז ששני המנהיגים מנצלים אלימות למען רווח פוליטי. נכון שאינטרס פוליטי משפיע על קבלת החלטות בכל מקום, אך תיאור זה ממעיט בחשיבות העובדה שמדיניות ישראל מושרשת בכיבוש. שיקולי נתניהו אינם מוגבלים רק לשיפור התדמית הציבורית לקראת בחירות, אלא נוגעים לשמירה על כיבוש צבאי שנוי במחלוקת בינלאומית, עקירת אוכלוסיות והטלת מערכת היררכית שיטתית של אזרחות. השוואת זאת לפוליטיקה הפנימית האמריקאית, שבה פעולות ICE מתבצעות במסגרת מערכת משפטית המאפשרת דרכי אחריות, מסתירה את היקף האלימות המדינתית הישראלית.

מדאיג גם יחסו של פרידמן לקורבנות פלסטינים. הוא מביע אמפתיה לעיתונאים שנהרגו בעזה, אך מציג את מותם בעיקר כנזק אגבי בנרטיב המתמקד בתרבות ה"ירו, התכוננו, כוונו" הישראלית. פרידמן נמנע מלתהות על המסגרות המשפטיות והמוסריות השולטות באחריות צבא הכיבוש על פי החוק הבינלאומי. על ידי הדגשת מקרי מוות אלה כשגיאות או מחדלים במקום כתוצאה צפויה של מצור וכיבוש מתמשכים, פרידמן מנרמל את חסינות צה"ל מעונש. דפוס זה עולה בקנה אחד עם עמדתו המבוססת: תמיכה בלתי מעורערת בישראל, מלווה בהכרה סלקטיבית בנזק כאשר לא ניתן להתעלם ממנו.

באופן אירוני, מאמרו של פרידמן תומך בעקיפין בדימוי שהוא נראה מהסס להעלות: קציני ICE אכן מחקים את שיטות הכיבוש הישראלי. פשיטות צבאיות, תקיפות מתואמות על אזורים אזרחיים, מיקוד באנשים על בסיס איום נתפס, ותרבות של הסוואה – כל אלה הן טקטיקות המחקות את השיטות שבהן משתמש צה"ל בעזה ובגדה המערבית. עם זאת, פרידמן נסוג במהירות מרמיזה זו, ומנסח אותה מחדש כדמיון שטחי במקום כביקורת על ההשפעה השיטתית. היסוסו להתמודד עם מציאות זו במלואה משקף היסוס רחב יותר בעבודתו כלפי אתגור המדיניות האסטרטגית והמוסרית של ישראל, גם כאשר הדמיון ברור וחד משמעי.

מאמרו של פרידמן ממעיט בחשיבות התפקיד האנושי וההתנגדות של הפלסטינים. הוא מציג את חמאס בעיקר כמכשול לשלום או כמטרד פוליטי, במקום כתנועה שצמחה בתנאי כיבוש, מצור ושלילת זכויות שיטתית. על ידי התמקדות בשיקולי הבחירות או הצבאיים של התנועה, פרידמן מתעלם מההקשר המייצר בחירות אלה. הוא מציג את פעולות הפלסטינים כפגומות מבחינה מוסרית, תוך התעלמות מהתפקיד המבני של ישראל ביצירת תנאי הסכסוך ובהנצחתו. בכך, הוא משקף הטיה עיתונאית נפוצה: ייחוס האלימות בעיקר למדוכאים, בעוד שהחלטות המדכא נחשבות כהכרח אסטרטגי או מדיניות בחירות.

לבסוף, הזכרתו החוזרת ונשנית של פרידמן את הפוליטיקה האלקטורלית – טראמפ, נתניהו, חמאס – היא פישוט יתר. היא רומזת על סימטריה בבחירות המסתירה פערי כוחות. להנהגה הפלסטינית אין מנגנון מדינה הדומה לזה של ישראל. קציני ICE, למרות הפרותיהם, פועלים במסגרת חוקית מקומית בעלת יכולת מוגבלת יחסית להשתמש בכוח קטלני. בהתעלמותו מהבדלים אלה, פרידמן מסתכן בהשוואת מציאות חייהם של אלה החיים תחת כיבוש, ומציג אותם כשחקנים בעלי מניעים מוסריים מעורפלים במקום כקורבנות של מערכת דיכוי שיטתית.

לסיכום, ניסיונו של תומאס פרידמן לקשר את שיטות המשטרה במיניאפוליס לאלימות בעזה הוא השוואה שטחית ומטעה המסתירה את מציאות הכיבוש הישראלי. דימוייו הוויזואליים והתמקדותו באירועים בודדים מסיטים את תשומת הלב מחוסר איזון הכוחות המערכתי, ומשאירים את הקוראים עם רושם של סימטריה שאינה קיימת. למעשה, פרידמן, שלא בכוונה, מאשר שמנגנוני אכיפת החוק האמריקאים ייבאו שיטות דומות לכיבוש, ובכל זאת הוא אינו יכול – או אינו רוצה – להכיר במלוא ההשלכות המוסריות והפוליטיות הנובעות מכך. מאמר זה משקף דפוס מבוסס: היסוס להתמודד באופן ביקורתי עם הפעולות הצבאיות והכיבוש הישראלי, גם תוך הדגשת הפרות במקומות אחרים. ICE אולי מחקה כמה מן הטקטיקות של צה"ל, אך ההקשר המוסרי והמבני הוא קריטי, וזה מה שמסגורו של פרידמן מסתיר לחלוטין.