"מיקוד באיראן ושרטוט מחדש של מפת ההשפעה במזרח התיכון"

המזרח התיכון עדים היום ללידתה של אסטרטגיה אמריקאית חדשה, השונה לחלוטין מהחישובים הישנים שהתבססו על הגנה על ביטחון ישראל בלבד כדי להבטיח השפעה באזור. מה שמעורר תשומת לב במיוחד הוא המדיניות האמריקאית כלפי סוריה, שם וושינגטון אפשרה ללגיטימציה לאחד מחדש את המדינה למרות התנגדותה ההיסטורית של ישראל, ונטשה את הכורדים והדרוזים שנחשבו לבעלי ברית. צעד זה אינו מקרי, אלא חלק מחזון אמריקאי שאפתני יותר שמטרתו להפוך את סוריה מזירת סכסוך פתוחה לשחקן שניתן לשלבו ברשת הבריתות הערביות, ציר המסוגל להתמודד עם ההשפעה האיראנית ולנהל מתחים בצורה מדויקת.

עיראק מהווה שער אסטרטגי המונע מאיראן להשתמש בשטחיה ככלי לחץ נגד ציר זה, בעוד ירדן מספקת בסיס יציבות וחיבור גיאוגרפי ופוליטי בין מדינות המפרץ וארצות הלבנט. מדינות המפרץ, לעומת זאת, מהוות את הלב הפועם של מגמה זו בשל כוחן הכלכלי, הגיאופוליטי והצבאי, בנוסף ליכולתן להפעיל לחץ ישיר על איראן ולפקח על מיצר הורמוז וקווי האספקה החיוניים. בהקשר זה, ניכר כי ממשל טראמפ העניק למדינות ערב תפקיד גדול יותר בשיחות האזוריות, תוך שיתוף פעולה פעיל עם טורקיה בכמה תיקים, כאינדיקציה ברורה לשאיפתה של וושינגטון לחלק את ההשפעה ולהעצים את בעלות הברית האזוריות למלא תפקידים ישירים בניהול משברים, הרחק מהגישה המסורתית שהציבה את ישראל במרכז כל המשוואות.

מה שמייחד את המדיניות האמריקאית כיום הוא שהאיום בשימוש בכוח נגד איראן אינו נתפס כמטרה בפני עצמה, אלא ככלי לחץ במסגרת אסטרטגיה בלתי מוצהרת שמטרתה להוציא את איראן בהדרגה מהזירה הערבית ולהטיל מאזנים חדשים מבלי להיגרר לעימות כולל. במקביל, וושינגטון שולחת מסר ברור לבעלות בריתה הערביות שהיא מסוגלת להגן על האינטרסים שלהן ולהבטיח יציבות אזורית. המהלך האמריקאי כלפי איראן אינו מוצג עוד כשירות ישיר לישראל כמו בעבר, אלא מגיע במסגרת חזון רחב יותר הכולל ביטחון אנרגיה, השפעה אזורית ויציבות אסטרטגית במזרח התיכון, חזון שזוכה לקבלה הולכת וגוברת בקרב הציבור האמריקאי, כאשר הרעיון של ניהול מלחמות יקרות להגנת ישראל הפך לנושא לשאלה רחבה.

שינוי זה בא לידי ביטוי גם בשיח הישראלי עצמו, כאשר בנימין נתניהו הצהיר כי ישראל תשאף בעתיד להסתמך יותר על עצמה, ולהפחית את תלותה הצבאית בארצות הברית בהגנה על ביטחונה. הצהרה זו אינה ניתנת להפרדה מהשינויים במדיניות האמריקאית, וגם לא מהתגברות הקריאות בתוך ארצות הברית שלא לספק לישראל נשק המשמש להרג אזרחים, מה שמשקף שינוי מוחשי במצב הרוח הפוליטי והציבורי האמריקאי כלפי אופי התמיכה הבלתי מותנית שישראל נהנתה ממנה במשך עשורים.

למרות כל זאת, היחסים הערביים-אמריקאיים לא נפגעו לאורך העשורים, גם ברגעים המתוחים ביותר, כמו תמיכת ארצות הברית בישראל במלחמותיה נגד לבנון, כיבוש השטחים הפלסטיניים ומלחמות עזה. יחסים אלה נותרו יציבים יחסית, מה שמשקף את יכולתן של מדינות ערב להפריד בין חילוקי הדעות הפוליטיים שלהן עם ישראל לבין האינטרסים האסטרטגיים שלהן עם וושינגטון. הסכמי אברהם היו ניסיון ראשון לתרגם מגמה זו למציאות מעשית, אך הם אינם תנאי יחיד, שכן ארצות הברית יכולה לנהל את הזירה החדשה ולשלב את הסוגיה הפלסטינית במסלול דיפלומטי שיפחית את המתחים ההיסטוריים מבלי לפגוע בשותפויות האסטרטגיות הרחבות יותר.

בגישה זו, האתגרים הישנים הופכים להזדמנויות לשרטט מחדש את מפת ההשפעה במזרח התיכון. המדיניות האמריקאית אינה עוד רק הרתעה לאיראן או מטריית הגנה לישראל, אלא פרויקט לבניית רשת ערבית משולבת המסוגלת להשיג יציבות ולהשתלב בשותפויות כלכליות ופוליטיות ארוכות טווח, תוך ניהול מדויק של סכסוכים כרוניים. מתן אפשרות לאיחוד מחדש של סוריה, ושילוב עיראק, ירדן ומדינות המפרץ בציר ערבי מגובש, יחד עם שימוש בלחץ צבאי ופוליטי על איראן, משקף את יכולתה של וושינגטון לשמור על תפקידה המרכזי כמבטיחת האיזון האזורי, תוך השגת יעדים אסטרטגיים רחבים יותר הכוללים צמצום ההשפעה האיראנית, ועיצוב מחדש של היחסים בין הערבים לישראל במסגרת פרגמטית יותר ופחות יקרה.

לסיכום, אסטרטגיה אמריקאית זו מייצגת שינוי מבני בגישה למזרח התיכון: מהסתמכות כמעט מוחלטת על ישראל לבניית איזון אזורי רחב יותר, שבו התפקידים מחולקים בין בעלות הברית הערביות וטורקיה, והאיומים מנוהלים במקום להיגרר למלחמות פתוחות. גישה זו משקפת לא רק התפתחות בהבנת וושינגטון את האינטרסים שלה, אלא גם תגובה לשינויים פנימיים באמריקה הדוחים מלחמות יקרות ותמיכה בלתי מותנית, ושואפים למדיניות רציונלית יותר המשיגה יציבות, מגנה על האינטרסים האמריקאיים, ומעניקה לאזור הזדמנות אמיתית לצאת ממעגל הסכסוכים המתמשכים.