הממשלה הישראלית הנוכחית אינה מתייחסת לרעיון ההתערבות הבינלאומית בעזה כתגובה הומניטרית למשבר חסר תקדים, אלא רואה בה שינוי פוליטי מסוכן ביותר שעלול להוציא את הרצועה ממעגל "הניהול הביטחוני" למסלול בינלאומי פתוח, המעלה מחדש שאלות של ריבונות, אחריות ועתיד. חשש זה אינו מוגבל לעזה בלבד, אלא מתרחב, בחישובים הישראליים, גם לגדה המערבית, שם חוששת תל אביב שכל נוכחות בינלאומית ברצועה תהפוך לתקדים שיהיה קשה להכיל אותו בהמשך.
מאז שהחלו להתגלגל רעיונות הנוגעים למסגרת בינלאומית מאורגנת – בין אם בצורת מועצת שלום, גוף פיקוח פוליטי, או מנגנון ניהול זמני – ישראל הראתה התנגדות חריפה, גם כאשר ההצעה הגיעה מבעלות ברית מסורתיות שלה, ובראשן ארצות הברית. הבעיה, מנקודת מבטה של ממשלת ישראל, אינה טמונה בזהות הגורם הבינלאומי או בכוונותיו המוצהרות, אלא בעצם העיקרון: נוכחות בינלאומית קבועה בתוך השטחים הפלסטיניים המתייחסת לעזה כישות פוליטית הזקוקה לניהול חיצוני.
וכאן טמון לב החשש הישראלי. עצם ההסכמה למסגרת בינלאומית כזו משמעותה הכרה מרומזת שעזה אינה רק זירה ביטחונית או תיק צבאי חולף, אלא מרחב פוליטי בעל מעמד מיוחד, מה שפותח את הדלת להגדרה מחדש של מעמדה המשפטי, ואולי גם עתידה הפוליטי. וזה מה שישראל מנסה להימנע ממנו, לא רק בעזה, אלא גם בגדה המערבית.
המדיניות הישראלית מבוססת מזה שנים על משוואה מדויקת: שליטה בפועל ללא הכרזת ריבונות, והשפעה ישירה ללא נטילת אחריות משפטית מלאה. היא אינה מספחת את עזה רשמית, ואינה מכירה בה כישות עצמאית, אך יחד עם זאת היא דוחה כל התערבות חיצונית המתייחסת לרצועה כאילו היא מחוץ לתחום השפעתה. סתירה זו אינה תקלה מקרית, אלא כלי שלטוני המאפשר שליטה במרחב הפלסטיני מבלי להיות כפוף להשלכות המלאות של הכיבוש.
לא ניתן להפריד עמדה זו כלפי התערבות בינלאומית מההקשר הרחב יותר של גישת בנימין נתניהו והימין הישראלי, אשר מאז עלייתו לשלטון, התבססה על פירוק רעיון המדינה הפלסטינית, חיסול שיטתי של מסלולי השלום, והחלפתם בהיגיון של "ניהול הסכסוך" ולא פתרונו. במסגרת זו, מלחמת עזה לא הייתה אירוע נפרד או תגובה נסיבתית, אלא הגיעה כשיא של מאמץ ארוך שמטרתו לסגור את האופק המדיני סופית, ולבסס מציאות פלסטינית מפוצלת: עזה מבודדת, גדה מרוסנת, ורשות חלשה ללא ריבונות.
אך החשש הישראלי מהתערבות בינלאומית אינו מוגבל לאינטרסים של המדינה בלבד, אלא מתרחב לחישובים האישיים של בנימין נתניהו עצמו. נתניהו, כפי שמסכימה רוב החברה הישראלית, חושש שסיום המשבר ופתיחת מסלול בינלאומי בעזה יובילו לאחריות פוליטית ומשפטית שלו, ואולי אף להעמדתו לדין, מה שעלול לערער את בסיס התמיכה בו ולהוביל לאובדן ההגמוניה הפוליטית של המפלגות הנאמנות לו. חשש זה מפני נסיגה פוליטית ואובדן אישי מעמיק את דחיית ישראל לכל מסגרת בינלאומית, גם אם היא מיועדת להתערבות הומניטרית או זמנית, מכיוון שהיא פותחת את הדרך בהמשך לאחריות ישירה של נתניהו על ניהול המשבר והמדיניות הקודמת.
מנגד, ממשלת ישראל מנסה להבחין בין התערבות הומניטרית להתערבות פוליטית. היא מקבלת את הראשונה כל עוד היא נשארת מוגבלת לסיוע והקלה על הסבל, ומנותקת מכל מסגרת ריבונית או פיקוחית, אך היא דוחה את השנייה מכיוון שהיא מחזירה את הפוליטיקה ללב הזירה, דבר שנתניהו והימין הישראלי פעלו זמן רב להרחיקו.
הרשות הפלסטינית, לעומת זאת, עומדת בעמדה שברירית ומורכבת יותר. היא, בניגוד לישראל, אינה יכולה להרשות לעצמה לדחות את הגישה האמריקאית או כל מסלול בינלאומי אפשרי, יהיו אשר יהיו הסתייגויותיה ממנו. הרשות זקוקה נואשות לעצירת האסון ההומניטרי, לסיום סבלם של תושבי עזה, ולהוצאת הרצועה מציפורני הכיבוש הישראלי מצד אחד, ומהפזיזות של מדיניות חמאס מצד שני.
עם זאת, הרשות הפלסטינית אינה מסתירה את חששותיה שמסלול זה יוביל לגישות חדשות שישחזרו מודלים של שלטון עצמי לא ריבוני, או ניהול הפלסטינים באמצעות מסגרות בינלאומיות ואזוריות, תוך שמירה על מהות השליטה הישראלית. זהו תרחיש המשתלב, באופן מדאיג, עם החזון הישראלי עצמו השואף לצמצם את עלות הכיבוש מבלי לסיים אותו, ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא.
במובן זה, הפלסטינים עומדים בפני פרדוקס קשה: הצורך הדחוף בהתערבות בינלאומית שתעצור את הדימום ההומניטרי, מול חשש אמיתי שהתערבות זו תהפוך למסלול חלופי לפתרון מדיני, ולא לגשר אליו. ובין דחייה ישראלית מבנית לכל בינאום, וקבלה פלסטינית כפויה למסלולים חלקיים, עזה – והגדה יחד איתה – נשארת תלויה בין ניהול המשבר לדחיית הפתרון.
השורה התחתונה היא שמה שקורה בעזה היום אינו יכול להיקרא כעניין נפרד, אלא הוא חוליה מרכזית במאבק על הגדרת הסוגיה הפלסטינית עצמה. השאלה כבר אינה רק: מי ינהל את עזה אחרי המלחמה? אלא: האם ישראל תצליח להכיל את ההדף של מלחמה שבה רצתה לסיים את הפוליטיקה, והנה היא מחזירה אותה לקדמת הבמה מחדש? והאם האינטרסים האישיים והפוליטיים של נתניהו יצליחו להמשיך לשלוט בזירה, או שההתערבות הבינלאומית תציב אותו – ואת ישראל – בעמדת חשבון ומדידה חסרת תקדים?
שתף את דעתך
עזה: מדוע התערבות בינלאומית מדאיגה את ישראל... ומדוע היא אינה מרגיעה את הפלסטינים?