ציר זמן ומעקב אחר תיק רצח העם ב-ICJ

התביעה שהגישה דרום אפריקה בפני בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) היוותה רגע משפטי מכונן, לא רק בשל חומרת ההאשמה, אלא משום שהיא הפעילה מחדש אחת מהאמנות הבינלאומיות הרגישות ביותר: האמנה למניעת פשע רצח עם משנת 1948. אולם, חומרת רגע זה אינה טמונה רק בהוצאת ההחלטה, אלא במה שבא בעקבותיה, ואנו שואלים לאחר שנתיים: האם הוראות בית הדין נותרו ללא מעקב, או שהפכו למסלול מתמשך של אחריות? מה קרה וכיצד אנו בונים על כך ועל מי מוטלת האחריות?
השלב הראשון: ב-29 בדצמבר 2023, הגישה דרום אפריקה את תביעתה הרשמית בפני בית הדין, בהתבסס על סעיף 9 לאמנה למניעת רצח עם, המאפשר לכל מדינה צד לתבוע מדינה אחרת בגין הפרת האמנה, גם אם לא נפגעה ישירות. בפעולה זו, עברה הסוגיה הפלסטינית לראשונה מזה עשורים ללב הסמכות השיפוטית הבינלאומית.
השלב השני: בית הדין קיים דיונים פומביים ב-11 וב-12 בינואר 2024 כדי לדון בבקשה לצעדים זמניים. בשלב זה, בית הדין לא נדרש להוכיח את התרחשות הפשע, אלא להעריך קיומו של סיכון סביר המאיים על הזכויות המוגנות על פי האמנה, ואת חומרת המשך הפעולות נושא התביעה. נקודה זו הובנה לא נכון בכוונה בשיח הפוליטי והתקשורתי, שכן היא הוצגה כביכול כ"שלב פורמלי", בעוד שבמציאות היא הבסיס להתערבות שיפוטית דחופה.
השלב השלישי: ב-26 בינואר 2024, הוציא בית הדין את צו הצעדים הזמניים שלו, וקבע כי הזכויות שדרום אפריקה דורשת להגן עליהן "ניתנות לאימות ונמצאות בסכנה ממשית". בית הדין חייב את ישראל ב: נקיטת כל האמצעים למניעת פעולות העלולות להוות רצח עם, הבטחת כניסת סיוע הומניטרי ושירותים בסיסיים, מניעת הסתה פומבית וישירה לרצח עם, והגשת דו"ח רשמי תוך חודש על הליכי הציות. מבחינה משפטית, החלטה זו מחייבת, ואינה כפופה לפרשנות פוליטית או סלקטיבית.
השלב הרביעי: מאז פברואר 2024, החלו להצטבר אינדיקטורים לאי-ציות ישראלי באמצעות הגבלות על סיוע, המשך התרחבות הפעולות הצבאיות, והסלמת שיח ההסתה ללא דין וחשבון. לנוכח מציאות זו, הצטרפו מדינות רבות לתיק ודרום אפריקה חזרה לבית הדין, בבקשה לצעדים נוספים, במיוחד עם החמרת המצב ברפיח. דיונים חדשים התקיימו ב-16 וב-17 במאי 2024, באישור כי התיק לא נסגר, וכי בית הדין שומר על סמכותו כל עוד הסכנה נמשכת.
בציר זמן זה, לא ניתן להגביל את האחריות למדינה התובעת או לבית הדין או למדינות שהצטרפו לתיק בלבד. בהיותה מדינה צד לאמנה למניעת רצח עם, מדינת פלסטין נושאת באחריות משפטית ישירה למעקב אחר יישום הוראות בית הדין. משמעות הדבר היא שתפקידה של פלסטין לא צריך להצטמצם לקבלת ההחלטות בברכה, אלא לכלול: תיעוד שיטתי של אי-ציות, העלאתו דרך הערוצים המשפטיים והדיפלומטיים, ודרישה מפורשת לפעולות בינלאומיות להבטחת היישום.
הסתפקות בעמדה הפוליטית מרוקנת את ההכרה הבינלאומית בפלסטין מתוכנה המשפטי. על המדינות החתומות והמדינות המכירות: מחויבות כפולה. יותר מ-150 מדינות אשררו את האמנה למניעת רצח עם. על פיה, המחויבות אינה מוגבלת להימנעות מביצוע הפשע, אלא כוללת מניעתו והעמדה לדין על הפרתו. המדינות שהכירו במדינת פלסטין נושאות באחריות כפולה מכיוון שהן נדרשות כיום להגן עליה משפטית. הכרה שאינה מתורגמת ללחץ דיפלומטי, או לבחינת יחסים, או להגנה פומבית על מחויבות החלטות בית הדין, הופכת לפעולה סמלית חסרת השפעה.
צדק הוא תהליך, בית הדין הבינלאומי לצדק טרם הוציא את פסק דינו הסופי, וזה עשוי להימשך שנים. אך ציר הזמן של התיק מבהיר עובדה אחת: המשפט הבינלאומי אינו פועל אוטומטית, אלא זקוק למדינות שמתעקשות להפעיל אותו. על מדינת פלסטין להוביל את מסלול המעקב, ולא להסתפק בתפקיד הקורבן. ועל המדינות החתומות, ובמיוחד המכירות בפלסטין, להוכיח שהכרה היא מחויבות, לא סיסמה. בתיק זה, הפלת המעקב היא הפלת האחריות, והפלת האחריות היא ערעור הזכויות ומשמעות הצדק הבינלאומי ואיתות להמשך הנאת ישראל מחסינות מעונש מול הפשעים היומיומיים וזו הסיבה העיקרית לאי-כיבוד מדינת הכיבוש אף אחד מהחוקים או ההחלטות הבינלאומיות מכיוון שהיא תמיד נמלטת מעונש עד שהיא מתייחסת למערכת העבודה הבינלאומית בזלזול חסר תקדים.