לא ניתן להבין את התופעה של עלייתם של הנשיאים הלא קונבנציונליים בארצות הברית רק דרך הגישה המוסרית או הפסיכולוגית בלבד, ולא באמצעות הפחתתה לתכונות אישיות או לסטיות אישיות. תופעה זו מבטאת, במהותה, שינוי מבני עמוק באופן שבו ארצות הברית מנהלת את כוחה ותפקידה במערכת הבינלאומית, ומשבר מצטבר ביכולתה להמשיך למלא תפקיד מנהיגות עולמית בהתאם לנוסחאות שהיא ייסדה במהלך המאה העשרים.
במהלך שלב ההגמוניה היציבה, הצליחה ארצות הברית לשלב בין כוח קשה לבין לגיטימיות רכה, והפעילה את השפעתה דרך מוסדות בינלאומיים, בריתות, שפה משפטית, וסיפורים ערכיים הקשורים לדמוקרטיה וזכויות האדם. דגם זה אפשר לוושינגטון לנהל את המערכת הבינלאומית ככוח מוביל ולא רק ככוח דומיננטי. עם זאת, איזון זה החל להתפורר בהדרגה עם סיום המלחמה הקרה, והתמוטטותו התגברה עם עלייתן של כוחות בינלאומיים מתחרים, ובמיוחד סין, וירידת היכולת האמריקנית לשלוט במערכת העולמית באמצעות הסכמה ומוסדות רב-צדדיים.
בהקשר זה, השיח הציווילי התחלף מכלי כוח לעול פוליטי. ככל שהפער בין האינטרסים האסטרטגיים הקשים של ארצות הברית לבין הערכים המוצהרים התרחב, עלו עלויות ההתחייבות לנורמות, וירדה התועלת של ההצדקה המוסרית. כאן בולט התפקיד של הנשיא הלא קונבנציונלי, שאינו מרגיש צורך לשמור על הכבוד המוסדי או על העקביות הערכית, אלא מתייחס לפוליטיקה כתרגול ישיר של כוח, ומחליף את השכנוע באתגר, ואת הלגיטימיות בכושר.
מה שמתואר פופוליסטית כ"הנשיאים הליצנים" אינו משקף בהכרח חולשה של המדינה האמריקנית, אלא חושף את המשבר המבני שלה. הנשיא ששובר את הנורמות, מזלזל במוסדות, ומסתמך על ביצועים ראוותניים והלם תקשורתי, מעניק למערכת הפוליטית מרחב תמרון רחב יותר מחוץ למגבלות שהטילה על עצמה במהלך שלב האחד-קוטביות. במובן זה, הביצוע הפוליטי הופך לכלי תפקודי המשמש לעקיפת המכשולים שלא עוד יכולה וושינגטון להתמודד עמם באמצעים המסורתיים.
היסטורית, ניתן לזהות תפקיד זה ברגעים מכריעים. ג'ורג' בוש הבן ייצג דגם לנשיא מתאים לשלב שלאחר 11 בספטמבר, כאשר ארצות הברית נזקקה לנורמליזציה של מלחמות מונעות, השעיית כללי המשפט הבינלאומי, וחידוש הגדרות הביטחון והאויב. לעומת זאת, דונלד טראמפ ייצג את שיאו של מסלול זה, שכן הוא ויתר כמעט לחלוטין על כל ניסיון לשמור על המסכה הציווילית, וטיפל בנשיאות כפלטפורמה התנגשותית המאפשרת לבצע מדיניות קשה ללא צורך להצדיקה מוסרית או מוסדית.
עם זאת, פרקטיקות אלו אינן ניתנות להפרדה ממשבר עמוק יותר שחווה המערכת האמריקנית עצמה. עליית סין וכוחות עולים אחרים צמצמה את יכולת ארצות הברית לשמור על מעמד הקוטב היחיד, והראתה את גבולות הכוח האמריקני במניעת שינויים מבניים במאזני הכלכלה, הטכנולוגיה והפוליטיקה העולמית. עם ירידת היעילות של כלי ההכלה המסורתיים, גבר הנטייה בתוך וושינגטון להשתמש בשיטות ישירות וגסות יותר, המשקפות תחושה גוברת של אובדן שליטה ולא של חיזוקה.
בהקשר זה, הנשיאות הלא קונבנציונלית הופכת להשתקפות של משבר המערכת ולא ליציאה ממנה. היא חזית פוליטית שנושאת את עלות הכאוס הסמלי, ומספגת את ההלם הפוליטי, מה שמאפשר המשך המדיניות העמוקה מבלי להעמיס על המוסדות הקבועים את נטל הצדקתה. ומה שנראה כסטייה בצורה, הוא במהותו חלוקה מחדש של התפקידים בין החזית הפוליטית לבין העומק האסטרטגי.
עם כניסת המאה ה-21, שינוי זה אינו נראה זמני או חולף, אלא מועמד להעמקה. המערכת האמריקנית עומדת בפני שינוי דרמטי באישיותה ובתנהגותה, מכוח ששאף זמן רב לנהל את המערכת העולמית באמצעות כללים, לכוח שמנסה לכפות את מעמדו בעולם שכבר אינו מקבל את האחד-קוטביות. שינוי זה לא יגביל את השפעתו לארצות הברית בלבד, אלא העולם כולו יסבול מהשפעותיו, בין אם באמצעות עלייה בעימותים, או התמוטטות הכללים המסדירים את היחסים הבינלאומיים, או היווצרות דפוסים חדשים של סכסוך שקשה להכיל באמצעים המסורתיים.
העולם נכנס לשלב מעבר שבו המציאות הפוליטית הבינלאומית מעוצבת מחדש, לא בהתאם לתפיסה ברורה, אלא באמצעות סדרה של הלמים, ניסיונות ובדיקות. והמערכת האמריקנית, במאמציה להתאים עצמה למציאות זו, עשויה להיות אחד מיצרני אי-הוודאות הבולטים בה. הדפוס החדש המתגבש היום עשוי לצייר את קווי המתאר של מערכת עולמית שונה באופן יסודי ממה שהעולם הכיר בעשורים האחרונים, מערכת שעדיין אין לנו את היכולת המלאה לדמיין או לחזות את תוצאותיה.
לסיכום, הנשיאים הלא קונבנציונליים בארצות הברית אינם תופעה מקרית ולא פגם דמוקרטי חולף, אלא השתקפות ישירה של שינויים מבניים עמוקים במעמד אמריקה ותפקידה. הם מראה למשבר האחד-קוטביות, וכלי לניהול מעבר היסטורי מלא סיכונים, שעשוי לקבוע את צורת המערכת הבינלאומית לעשורים הבאים. ואילו דפוס זה של מנהיגות עשוי לספק יכולת זמנית לפעולה והכרעה, הרי שבטווח הארוך הוא פותח את הדלת לעולם מופרע יותר, פחות צפוי, ורחוק יותר מהדגם שיצרה ארצות הברית עצמה בשיא כוחה.
שתף את דעתך
הנשיאים הלא קונבנציונליים כמראה למשבר המערכת האמריקנית ושינויה במאה ה-21