וג'דן אבו שמאלה.. איבדה 400 מבני משפחתה

לאחר תקיפה ישראלית שנמשכה שנתיים, בהן נמחקו אלפי משפחות לחלוטין מהרשומות האזרחיות בעזה, והפכו למספר בסדרה שעברה את מאות האלפים בין שייחידים, פצועים ומפונים, בנוסף לסיפורים אנושיים ואסון קולקטיבי שמתגלים מאז ההכרזה על ההגעה להסכם להפסקת אש בתשיעי לחודש הנוכחי.

הערים בעזה הפכו להריסות, ושכונות שלמות נעלמו תחת ההפצצות המתמשכות, בעוד אלפי משפחות עזבו את בתיהן בחיפוש אחרי מקלט בבתי ספר הרוסים או באוהלים שאינם מגנים עליהם מחום הקיץ או מקור החורף, ובזמן שהמערכת הבריאותית קרסה והחשמל והמים נותקו, הפכה עזה לאחת האזורים הסובלים ביותר בעולם, לפי דיווחי האומות המאוחדות.

אחת מהאסונות היא מה שעברה משפחת העיתונאית וגדאן אבו שמאלה שאיבדה במהלך התקיפה הישראלית הזו כ-400 בני משפחה, וזכתה בכינוי 'הניצולה מהשמדת עם שעברה משפחתה'.

וּגדאן אומרת כי אובדן משפחתה 'אינו רק מספר בסטטיסטיקות היומיות, אלא אסון אנושי אמיתי', ומסבירה כי רובם נהרגו תחת הריסות הבניינים המגורים שהופצצו על ידי המטוסים הישראלים ללא אזהרה מוקדמת, בעוד גופות רבות מהן עדיין קבורות תחת ההריסות בשל חוסר ציוד החילוץ.

ולא הייתה זו אלא אחת מהפרקים של הכאב שחווים תושבי הרצועה מדי יום, במראה אחר ניצולים עומדים מול בתי החולים ההרוסים בחיפוש אחרי עקבות של קרוביהם, בעוד גופות השהידים נערמות במשאיות קירור או תחת כיסויים זמניים, בזמן שבתי החולים אינם יכולים לקלוט את המספרים העצומים של השהידים.

וּגדאן מוסיפה בעצב כי העזתים 'חיים היום ללא אמצעים לקיום', שכן לאחר כל הפצצה 'מחפשים התושבים את ההריסות בידיהם החשופות בחיפוש אחרי ניצולים, ואז מבלים את יומם בניסיון למצוא חופן קמח או מעט מים'.

וּגדאן מתארת את המראה באומרה כי 'החיים בעזה הפכו לסבל יומיומי שכותרתו היא גירוש, רעב ופחד', עד שהחיים של אנשים מצטמצמים ל'תיק קטן' שמכיל את המסמכים שלהם וכמה בגדים, מבלי לדעת אם זה יספיק להם לחורף או לקיץ.

ובמהלך השנתיים האחרונות, חיו תושבי הרצועה אחת מהאסונות האנושיים הגרועים ביותר בעידן המודרני, וההפצצות והמצור גרמו לשיתוק כמעט מוחלט של החיים הכלכליים והחברתיים, כך שסגורות בתי הספר והאוניברסיטאות, והשווקים ובתי החולים נהרסו, והדרכים התמלאו במפונים שמחפשים מקלט או פירור אוכל, בזמן שכל צורות החיים הטבעיות קרסו.

מול הכאב הזה, החליטה וגדאן להפוך את כאבה לפעולה, והחלה להכין ספר שבו היא מתעדת את סיפורי הניצולים ובני השהידים, ומגדירה אותו כ'פרויקט עיתונאי ואנושי', שמטרתו היא להזכיר לעולם את השהידים או הפצועים בעזה שהם 'אינם מספרים בחדשות, אלא בני אדם אמיתיים שהיו להם חלומות ואהובים ועתיד שנקטע עימם'.

וּגדאן רואה כי ספרה 'הוא צורת התנגדות נגד מחיקת הזיכרון והפיכת הפלסטינים ללא אנושיים', ומדגישה שכל סיפור בו 'הוא עדות לחיים שנכחדו או נפגעו אך הם עדיין עדים לעמידה'.