האם השתגעתם?

כשסאמר סיניג’לאווי ואני הכרזנו על הקמת "ברית שתי המדינות", רבים מעמיתינו הישראלים והפלסטינים חשבו שאיבדנו את שפיותנו לחלוטין. איך אפשר לדבר על פתרון שתי מדינות בזמן שהמלחמה נמשכת בעזה, כשישראל מואשמת בפשעי מלחמה וברצח עם, כשחמאס עדיין שולט ברצועה ומחזיק בחטופים? איך אפשר לישראלים ולפלסטינים, עמוק בתוך הטראומה והכאב, בכלל להעלות על הדעת אפשרות לעתיד של שלום בין שני העמים?

החברה הישראלית שבורה ונמצאת בייאוש. ישראלים מדברים על כך שאין להם אוויר לנשום. המלחמה נמשכת, והישראלים ממשיכים להתגייס, להיכנס לעזה ולהילחם במלחמה שאין לה כל יעד אסטרטגי מלבד השארת נתניהו בשלטון. ההפגנות נגד המלחמה והממשלה מתקיימות מדי יום, אך מעטים מהמפגינים מאמינים שיש לכך השפעה כלשהי על ממשלתם. רוב הישראלים רוצים שהמלחמה תסתיים ושהממשלה תלך הביתה. אך רבים מהם מדברים ברצינות על כך שב-2026 אולי כלל לא יתקיימו בחירות, כתוצאה ממניפולציות שלטוניות, בעוד שהדמוקרטיה הישראלית דועכת והקרעים בתוך החברה הולכים ומתרחבים והופכים אלימים – במילים ובמעשים.

ראש ממשלת ישראל מדבר על כך שישראל היא ספרטה ושתחיה לעד בחרב. ממשלתו בונה התנחלויות חדשות מדי יום. ישראל כולאת מיליוני פלסטינים מאחורי שערים צהובים בכניסות וביציאות מכל עיר, כפר, מחנה פליטים ועיירה בגדה. היא מבצעת טיהור אתני בחלקים מהגדה ומכינה תוכניות לסיפוח כל השטחים הכבושים. סמוטריץ’ מדבר על תוכניות קונקרטיות לפינוי המוני של תושבי עזה ולבניית יישובים חדשים לישראלים לאורך חוף עזה.

בגדה המערבית הפלסטינים מרוששים וכלכלת הרשות הפלסטינית קורסת. תחושת הייאוש מורגשת בכל מחוז ומחוז. כמעט שאין פלסטיני אחד שמביע אמון ברשות ובמנהיגיה. בעזה כמעט כל תושב רוצה שחמאס ייעלם מחייו לנצח, ורבים מאחלים את מותם של כל מנהיגי חמאס. המילה "ייאוש" אינה מצליחה לתאר את תחושותיהם של מיליוני עזתים. אין להם הווה, ולעתיד אין כל הבטחה למשהו טוב יותר.

שני הצדדים – ישראלים ופלסטינים – חולקים טראומה, ייאוש, כעס וכאב. מעטים בלבד רואים צד שני שמוכן להיות שותף לשלום. השלום נתפס כבלתי נתפס. מצב ההישרדות שולט – כאשר ברור שהישראלים שורדים יותר במובן המטאפורי, בעוד הפלסטינים נלחמים על עצם הישרדותם הפיזית, היומיומית. רבים משני הצדדים אומרים לי שעליי להפסיק לחשוב או לדבר על שלום לפחות לדור נוסף. הם אומרים לי שזה לעולם לא יקרה בחיי. אני בן 69, ושומע זאת מאז שנות ה-20 שלי. דחיתי את הטענה אז ואני דוחה אותה גם עכשיו. בעיצומו של הפרק הנורא ביותר בחיינו, אני אומר חד-משמעית: המלחמה בעזה חייבת להיות המלחמה האחרונה בין ישראל לפלסטינים. איננו יכולים ואסור לנו להמשיך כך. גם אחרי שתסתיים המלחמה, יחיו כאן כשבעה מיליון יהודים ישראלים ושבעה מיליון פלסטינים – בין הים לנהר. זה לא ישתנה – גם אם רבים מהצעירים חולמים למצוא את עתידם בארץ רחוקה.ذ

הלוואי שהיו לנו מנהיגים משני הצדדים שהיו מדברים בגלוי על מציאות אחרת.  הלוואי שהיו עוד פלסטינים כמו סאמר, שאומרים בביטחון: איננו יכולים להכחיש את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל. זה יהיה נפלא אם יהיו עוד ישראלים כמוני, שאומרים בביטחון: איננו יכולים להכחיש את הקשר ההיסטורי של העם הפלסטיני לארץ פלסטין. הלוואי שהיו יותר קולות כאלה שיישמעו ממנהיגים פוליטיים ולא רק מפעילים אזרחיים כמונו.

במשך עשורים אני שומע מאלפי ישראלים ופלסטינים את אותה אמירה: אנחנו רוצים שלום, אבל הם לא!  שני הצדדים מנסחים לעצמם את הרצון לחיות בשלום, אך מציינים שאין להם שותף בצד השני. שני הצדדים צודקים בתחושתם, משום שבמציאות היומיומית שהם חווים ממחישה שוב ושוב שאין שותף אמיתי לשלום מהעבר האחר. אף ישראלי ואף פלסטיני לא יכול לומר בכנות שהחברה שלו, מנהיגיו, או הצד שלו משדרים לצד השני רצון כן ואמיתי לחיות בשלום. במילים ובמעשים של מנהיגים רבים, ובמיוחד אלה המכנים עצמם "מנהיגים", אנחנו שומעים רק נרטיב של סכסוך אינסופי.

שני הצדדים חינכו את הדורות הצעירים לחיות בחרב לראות בצד השני לא לגיטימי, חסר זכויות שוות, ובמקרים רבים אף נטול כל זכות קיום לאומי על אותה ארץ ששני הצדדים תובעים לעצמם. הזירות הפוליטיות שלנו ריקות ממנהיגים בעלי חזון, כאלה שקמים ומציירים תמונה של עתיד שבו שתי מדינות חיות זו לצד זו בשלום. איש אינו מוכן לנקוט צעדים דרמטיים נגד הזרם שיכולים לשנות את המציאות. איש אינו מאתגר את הסטטוס קוו הבלתי נסבל של סכסוך, מוות והרס אינסופיים – ואף אחד גם לא מציע חלופה. ישראלים ופלסטינים כמעט ואינם נפגשים עוד. המחסומים הפיזיים, מערכת ההיתרים המתעללת, קמפיין "ההתנגדות לנורמליזציה", והפחד ההדדי – כולם יחד יצרו נתק מוחלט שנמשך כבר עשורים. קשה מאוד לפרוץ את חומת הייאוש, הפחד, הכעס, השנאה והאובדן. ובכל זאת – זה מה שעלינו לעשות.

הקמפיין הבינלאומי להכרה במדינת פלסטין לא ישנה את המציאות היומיומית של הפלסטינים. הם ימשיכו לחיות תחת כיבוש ישראלי קשה ובלתי חוקי. אך כאשר ידידיה הקרובים ביותר של ישראל יכירו במדינת פלסטין ויבהירו שזו מחווה של ידידות לישראל – מועבר מסר חדש לעם בישראל. ההכרה בפלסטין איננה פרס לטרור ולפשעים של חמאס; היא למעשה מתנה לישראל, משום שהיא מציבה בבירור את הדרך לסיום הסכסוך.

כאשר הסעודים ומדינות ערביות ומוסלמיות נוספות חוזרים על התחייבותם מיוזמת השלום הערבית מ-2002 – להכיר בישראל ולעשות עמה שלום עם הקמת מדינה פלסטינית לצדה – זהו מסר מתנה לעם ישראל. מסר שמבהיר: ישראל אינה חייבת להיות ספרטה, היא יכולה להיות חלק מהאזור המתפתח שבו היא נמצאת פיזית, אך ממנו היא מבודדת. שכנותיה הערביות של ישראל להוטות לחבק אותה ולשתף עמה פעולה בפוטנציאל האדיר של המזרח התיכון – אך הן לא יעשו זאת כל עוד ישראל במלחמה עם העם הפלסטיני ומונעת ממנו את אותן זכויות שהיא עצמה דורשת לעצמה.

מה שאתה נותן – זה מה שאתה מקבל.

מאז 1978 אני חוצה גבולות – מישראל היהודית לישראל הפלסטינית וגם  לארץ פלסטין. גרתי שנתיים בכפר פלסטיני בישראל, בין 1979 ל-1981. כבר אז שאלו אותי   ישראלים היהודים רבים: "אתה לא מפחד?" הייתי עונה להם שאין לי אפילו מנעול על הדלת. במהלך השנתיים האלו ביקרתי ביותר מ-500 בתים. התקבלתי בברכה בכל מקום שהגעתי אליו. הראיתי עניין באנשים שפגשתי, והם השיבו לי עניין בחיי. הקשבתי לסיפוריהם ושאלתי שאלות רבות. לא תמיד הסכמתי עם דעותיהם הפוליטיות, ולעיתים ניהלנו ויכוחים – אך תמיד מתוך כבוד ומתוך רצון לשפר את עתידנו המשותף.

ביקרתי כמעט בכל עיר גדולה, עיירה ומחנה פליטים בגדה, וכן בעשרות רבות של כפרים קטנים. עד אמצע 2007 ביקרתי פעמים רבות בעזה ואף לנתי שם. במשך 24 השנים שבהן ניהלתי במשותף את "IPCRI – המרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ולמידע", ארגנתי והנחיתי למעלה מ-2000 קבוצות עבודה משותפות של מקצוענים ישראלים ופלסטינים בכל תחום אפשרי הנוגע ליחסים בין שני הצדדים. עבדתי עם אלפי ישראלים ופלסטינים לאורך השנים ועד היום אני שומר על קשר עם מאות מהם

אני סבור שיש לי הבנה עמוקה יותר של החברה הפלסטינית מרוב רובם של היהודים הישראלים. תמיד הסכמתי לדבר עם כל מי שהיה מוכן לדבר איתי – גם כאשר מכנה ההסכמה בינינו היה קטן ביותר או אף לא קיים. למדתי להבין כי רוב הישראלים ורוב הפלסטינים באמת רוצים לחיות בשלום, ורובם מוכנים להסכים להכרה בזכויות הלאומיות של הצד השני. כל סוגיה שבמחלוקת בין ישראל לפלסטין ניתנת לפתרון – אני משוכנע בכך לחלוטין. הבעיה היא שאין נקודת פתיחה, ואין מי שיתחיל. היעדרם של מנהיגים שמוכנים לקחת סיכונים כדי שעמיהם יוכלו לחיות בשלום – הוא הרסני. בבית הדין של ההיסטוריה יימצאו מנהיגי שני הצדדים אשמים באי-פעולה למען טובת עמיהם. אלה שבישראל מדברים רק על "ביטחון" (שלרוב הוא קוד למתקפה), ואלה שבפלסטין שעדיין מדברים על מאבק מזוין – כולם אחראים פלילית להנצחת מוות, הרס וייאוש.

אבל אני איני מתייאש. אני באמת מאמין שאנו קרובים יותר לדרך חדשה ממה שרובנו מסוגלים לתפוס. הדור הצעיר של ישראלים ופלסטינים – גם אם נדמה שהוא קיצוני יותר מהוריו – יבין בסופו של דבר שהמשך ההליכה באותה דרך הוא חסר תוחלת. יהיו יותר ויותר צעירים שיבינו שאין צורך לבזבז את חיינו ומשאבינו על סכסוך שניתן לפתור. מה שאנחנו זקוקים לו הוא ניצוץ שיצית את אש התקווה, שתתפשט במהירות כאשר יקומו אנשים אמיצים משני הצדדים ויעמדו יחד עם מסר אחד: ההכרה ההדדית בזכויות והרצון המשותף לחיות בשלום – זו המטרה שחייבים להשיג. זהו מסר מרגיע ומשכנע, שיוכל להישמע מעל לרעש של המיליטריסטים ושל אלה שמבטיחים רק שנאה הדדית ופחד.

יש לדעת כי ב־9 ביולי 2025 נטל על עצמו נשיא פלסטין מחמוד עבאס התחייבות בשם העם הפלסטיני במכתב שכתב לנשיא צרפת מקרון וליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. למרבה הצער, מכתב זה לא פורסם ברבים ורוב האנשים אינם מכירים את תוכנו. זהו עוד דוגמה לכישלון מנהיגותו של מחמוד עבאס. אך תוכן המכתב הזה צריך להיות מצפן לפלסטינים להמשך הדרך. מילותיו היו התחייבות ברורה כלפי צרפת, סעודיה וכל המדינות השוקלות להכיר במדינת פלסטין:

עבאס כתב:

"העם הפלסטיני לא נועד לחיות תחת כיבוש, ואיננו – אנחנו והישראלים – נועדנו להיות במלחמה. נוכל לחיות בשלום ובביטחון, זה לצד זה, כבר מחר – אם נקבל היום את ההחלטות הנכונות. על כולנו לנקוט צעדים אמיצים וחסרי תקדים שיכוונו אותנו לדרך זו. אני נחוש להבטיח שאנו נקיים את מחויבויותינו, וסומך על עזרתכם בגיוס הקהילה הבינלאומית לעמוד במחויבויותיה שלה, ולהבטיח שישראל תעמוד בשל שלה. אני מקווה שעם ישראל ינצל הזדמנות זו לשלום…  אין פתרון צבאי לסכסוך, ואנו דוחים אלימות וטרור ומגנים כל מתקפה נגד אזרחים, פלסטינים או ישראלים כאחד. על ישראל להפסיק לאלתר את המלחמה וההתקפה נגד העם הפלסטיני, לסגת באופן מלא מרצועת עזה, ולשחרר את האסירים הפלסטינים. מה שעשתה חמאס ב־7 באוקטובר – הרג ולקיחת אזרחים כבני ערובה – אינו מתקבל על הדעת ויש לגנותו, וחמאס חייב לשחרר מיידית את כל החטופים…  אנו מוכנים להגיע בתוך לוח זמנים ברור ומחייב, ובליווי תמיכה, פיקוח וערבויות בינלאומיות, להסכם שלום שיסיים את הכיבוש הישראלי ויפתור את כל סוגיות הסדר הקבע, שיוביל לסיום כל התביעות, ולהשגת שלום צודק ובר קיימא על בסיס החלטות האו״ם הרלוונטיות, עקרונות מדריד כולל "שטחים תמורת שלום", ויוזמת השלום הערבית…  אש"ף הכיר בזכותה של ישראל להתקיים כבר לפני יותר משלושים שנה, והכרה זו מחייבת את מדינת פלסטין עד היום, בעוד שהכרתה של ישראל במדינת פלסטין היא איחור חמור…  מדינת פלסטין אימצה אג'נדה רפורמית שאפתנית והתקדמה משמעותית ביישומה, לרבות ביטול החוק על תשלומים למשפחות אסירים ושהידים, ויישום מערכת ביטוח סוציאלי חדשה ללא אפליה.  אנו חוזרים ודורשים פיקוח בינלאומי על הסתה ושיח שנאה – בהצהרות, בתכניות לימודים ובתקשורת הרשמית – משני הצדדים.  אנו מחויבים גם לארגון בחירות לנשיאות ולמועצה המחוקקת בתוך שנה, שייערכו בפיקוח, ליווי ותמיכה בינלאומיים. הבחירות יהיו כלליות ופתוחות אך ורק לכוחות פוליטיים ולמועמדים המקבלים בבירור את מצע אש"ף, החלטות הלגיטימיות הבינלאומיות, ועקרון "מדינה אחת, ממשלה אחת, חוק אחד ורובה אחד."

דבריו של הנשיא הפלסטיני חייבים להדהד בכל רחבי החברה הפלסטינית, משום שהם מייצגים את התקווה האמיתית היחידה לשינוי מהיר. כאשר ישראלים ישמעו את הדברים הללו מפי פלסטינים – הם יוכלו לשנות את הדינמיקה הנוכחית ואולי יקומו מנהיגים ישראלים שיחזרו עליהם ויסכימו להם.

עתידנו תלוי בידיהם של מנהיגינו – במה שהם אומרים ועושים, ובמה שאינם אומרים ואינם עושים. עלינו לדרוש מהם – בישראל ובפלסטין – לשנות כיוון ולהוביל אותנו לדרך חדשה, שיש בכוחה לעורר רגשות דומים גם בצד השני.

אבל קודם כול – עלינו לסיים את המלחמה הנוראה הזו בעזה. יש רק אדם אחד בעולם שיכול לעשות זאת, וזהו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אנו זקוקים לכך שזה יקרה – היום.