יצירת הפוליטיקה הפלסטינית של המחר

 אני כותב את הדברים האלה ביִראָה. אני יודע שאספוג ביקורת מפלסטינים, כולל חברים ועמיתים, על כך שאני מתערב בעניין פלסטיני פנימי. יאמרו שוב שהכובש מנסה לומר לפלסטינים מה לעשות. יהיו כאלה שיטענו שהפתרון היחיד הוא שאתם, היהודים, תחזרו לארץ שממנה באתם. אבל המציאות היא שאנחנו, הישראלים היהודים, ואתם, הפלסטינים הערבים, חולקים פיסת ארץ צרה אחת. אנחנו כאן במספרים פחות או יותר דומים, ולשני העמים יש קשר היסטורי ודתי עמוק ובלתי ניתן להכחשה לארץ הזו. שני העמים נמצאים כאן כדי להישאר.

 הפתרון היחיד למלחמה בינינו שנמשכת כבר יותר ממאה שנה הוא שכולנו נכיר בזכויות הלאומיות הקולקטיביות של שני העמים לחיות במדינה חופשית, דמוקרטית, על בסיס של כבוד הדדי והכרה הדדית – זה לצד זה – בשטח שבין הנהר לים. איני מתערב בעניינים פנימיים פלסטיניים; אני מנסה לנתח ולהציע נתיב התקדמות לעם הפלסטיני, בשל הקשר ההדוק שקיים בין מערכות השלטון והפוליטיקה של שני הצדדים. מה שישראל עושה או לא עושה, מה שמנהיגים ישראלים אומרים או שותקים לגביו – משפיע מאוד על פלסטין. ולהפך, מה שפלסטין עושה או לא עושה, מה שמנהיגים פלסטינים אומרים או נמנעים מלהגיד – משפיע עמוקות על ישראל. זו המציאות שלנו, ולכן לא רק שיש לנו זכות להציע צעדים שיכולים להשפיע לטובה על שני העמים – יש לנו אחריות לעשות זאת.

יהיו כאלה שיאמרו: "טפל בבעיות שלך – בפוליטיקה הישראלית ההורסה. אם ישראל תסכים לסיים את הכיבוש, כבר לא תהיה לה ולנו בעיה". גם בצד הישראלי אני עושה כל שביכולתי לתקן את המדינה השבורה שלנו. אבל אני עוסק בעניינים פלסטיניים ובפוליטיקה פלסטינית כבר יותר מארבעה עשורים. רבים מהרעיונות שאני כותב כאן שמעתי מידידים פלסטינים, מעמיתים, וקראתי בתקשורת הפלסטינית. אני סבור שכפי שאני, ישראלי, כותב את הדברים הללו לא כביקורת אלא כתוכנית עם חזון לעתיד של שלום בינינו – כך אני מזמין פלסטינים לכתוב מאמרים דומים על הפוליטיקה בישראל.

 במכתבו של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס לנשיא צרפת עמנואל מקרון וליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, מיום 9 ביוני 2025, הבטיח עבאס לקיים בחירות כלליות ונשיאותיות דמוקרטיות ושקופות בכל שטחי פלסטין הכבושה, כולל מזרח ירושלים, בתוך שנה. עבאס הדגיש כי הבחירות ייערכו תחת חסות בינלאומית, באופן שיאפשר תחרות דמוקרטית בין גורמים פלסטיניים שמחויבים למצע המדיני של אש"ף, להתחייבויותיו הבינלאומיות ולהחלטות האו"ם הרלוונטיות, וכן לעיקרון "מדינה אחת, ממשלה אחת, חוק אחד, ורובה אחד". הדבר יאפשר לדור חדש של נציגים נבחרים לשאת באחריות. עבאס גם גינה נחרצות את מתקפות חמאס מ־7 באוקטובר 2023, וקרא לשחרור מיידי של כל החטופים. הוא התחייב להקים מדינה פלסטינית מפורזת, תוך הדגשה שממשלת מדינת פלסטין תהיה הגוף היחיד האחראי לביטחון בשטחה, וכי זו לא תהיה מדינה עם צבא. עוד ציין עבאס שהפלסטינים יזמינו כוחות ערביים ובינלאומיים, תחת מנדט של האו"ם, לבוא לרצועת עזה. מכתבו היה הצהרה ברורה ומחודשת על מחויבות פלסטינית לפתרון שתי המדינות ושרטוט של מפת דרכים פוליטית ברורה לקראת מדינה. אולי ההצהרות החשובות ביותר במכתב נוגעות להתחייבות לרפורמה עמוקה במערכת החינוך הפלסטינית, כך שתשקף את רצון פלסטין לחיות בשלום עם ישראל, ולסיום המדיניות שבה פלסטינים שהורשעו בביצוע פעולות טרור נגד ישראלים מקבלים משכורות נדיבות מהרשות.

 אכן, לעבאס יש לגיטימציה ציבורית מוגבלת בפלסטין – הוא נבחר בשנת 2005, והיום הוא בן 90. אני מציע להתייחס למכתב הזה כאל פעולתו הלאומית האחרונה של עבאס כלפי העם הפלסטיני. עליו לוותר על כל מחשבה להתמודד שוב בבחירות. המורשת שהוא ישאיר צריכה להיות תוכן המכתב הזה למקרון ובן סלמאן – זו מורשת שיכולה להעניק תנופה אדירה ליישום פתרון שתי המדינות וללידתה בפועל של מדינת פלסטין.

 הבחירות הפלסטיניות הן קריטיות משום שעל העם הפלסטיני להכריע מה יהיה כיוונו הפוליטי בשנים הבאות. תוצאות הבחירות יקבעו האם הציבור הפלסטיני הגיע למסקנה שהמאבק המזוין, ההתנגדות החמושה, איננה עוד אסטרטגיה בת קיימא. הן גם יקבעו אם הפלסטינים מבינים שהציבור החשוב ביותר שעליהם לפנות אליו – אחרי עמם עצמם – הוא הציבור הישראלי.

 אם הפלסטינים ישדרו לעצמם ולעולם מסר ברור שמדינת פלסטין שואפת לשלום עם שכנותיה, תהיה לכך השפעה עמוקה על דעת הקהל הישראלית ועל הבחירות הבאות בישראל. כפי שנאמר בהכרזת העצמאות הפלסטינית מ־15 בנובמבר 1988, שנכתבה בידי מחמוד דרוויש והוכרזה על ידי יאסר ערפאת:

״מדינת פלסטין מכריזה על מחויבותה לעקרונות האומות המאוחדות ולמטרותיהן, ולהכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם... היא מכריזה על עצמה כמדינה אוהבת שלום, המחויבת לעקרונות קיום בשלום הדדי. היא תצטרף לכל המדינות והעמים על מנת להבטיח שלום בר-קיימא המבוסס על צדק וכיבוד זכויות, כדי לממש את רווחת האנושות, להבטיח תחרות נאצלת, ולשחרר את העתיד מפחד עבור אלה שאין להם מקלט מלבד הצדק."

 אם הבחירות הפלסטיניות יתקיימו לפני הבחירות בישראל, ואם תוצאותיהן ישדרו מסר ברור לישראל ולעולם שהעם הפלסטיני מחויב לכך שמדינתו תהיה מדינה שוחרת שלום השואפת לחיות בשלום לצד מדינת ישראל על בסיס פתרון שתי המדינות – תהיה לכך השפעה עמוקה על ציבור הבוחרים בישראל. זה יבטיח שהבחירות בישראל יתמקדו באופן מוחלט בנושא השלום עם הפלסטינים. כן, עבורי מדובר בכלי אסטרטגי להשגת תוצאה חיובית בבחירות הבאות בישראל, אבל זו גם דרך להבטיח שמלחמת עזה תהיה המלחמה הישראלית-פלסטינית האחרונה.

 מהיכרותי את הפוליטיקה הפלסטינית וסקרי דעת הקהל הפלסטיניים בעשרים השנים האחרונות, נראה לי בבירור שרוב הפלסטינים אינם רוצים לא את פת"ח ולא את חמאס. אלו תנועות של העבר, כמו גם החזית העממית, החזית הדמוקרטית ותנועות פוליטיות קטנות אחרות באש"ף. למעשה, גם אש"ף עצמו הוא פוליטיקה של אתמול.

 הבחירות הבאות צריכות להיות לנשיאות ולפרלמנט של מדינת פלסטין. אם אתם רוצים מדינה עצמאית – התנהגו כמו מדינה עצמאית. זה אומר שלא מבקשים רשות מישראל לערוך בחירות, לא מבקשים אישור להצביע עבור תושבי מזרח ירושלים או רצועת עזה. זו לא סוגיה שהישראלים מחליטים עליה – זו החלטה פלסטינית. מזרח ירושלים היא העיר הפלסטינית הגדולה ביותר, עם כ־400,000 תושבים. למדינת ישראל אין כל זכות לקבוע אם תושביה הפלסטינים של ירושלים יוכלו להשתתף בבחירות. יש דרכים רבות לאפשר הצבעה גם אם ישראל תנסה לחבל בה. לא אכנס כעת לפרטים, אבל הוועדה המרכזית לבחירות של פלסטין יודעת היטב איך זה יכול להיעשות, ורבות ממדינות העולם תהיינה מוכנות לסייע בהבטחת בחירות חלקות ושקופות לממשלת מדינת פלסטין.

למרות שפת"ח וחמאס מייצגות את העבר, סביר להניח שלא יבחרו לפרוש מהזירה הפוליטית כפי שעשה מפלגת העבודה בישראל. חמאס לא תורשה להשתתף בבחירות, שכן היא דוחה את רעיון פתרון שתי המדינות והיא עדיין מיליציה חמושה בתוך פלסטין. ייתכן שתקום מפלגה אסלאמית חדשה שתומכת בשלום עם ישראל, אך מדגישה את חשיבות האסלאם בזהותה של מדינת פלסטין. התנועה האסלאמית בישראל בראשות מנסור עבאס היא דוגמה לביטוי פוליטי אסלאמי לגיטימי ובלתי-אלים. פת"ח יכולה לחדש את עצמה דרך שילוב קולות צעירים חדשים, ולהבטיח שהמנהיגים המבוגרים ישמרו על מעמדם כסמלים לאומיים בדימוס.

החוק הפלסטיני כבר כולל מכסה של 25% ייצוג לנשים. יש לתקן את החוק כדי להבטיח שהנשים לא תימצאנה בתחתית הרשימות, אלא במקומות ריאליים. אין ספק שכניסתן של נשים רבות לחיים הפוליטיים הפלסטינים תשפיע עמוקות לטובה על התרבות הפוליטית הפלסטינית ועל עתיד מדינת פלסטין.

הדבר החשוב ביותר הוא שהמפלגות הפלסטיניות והמנהיגים הפלסטינים יציגו חזון ריאלי לעתיד שבו פלסטין חיה בשלום ובכבוד לצד מדינת ישראל. סיסמאות כמו "מהנהר עד הים – פלסטין תהיה חופשית" גורמות נזק עצום לעם הפלסטיני, כי הן מזינות תקווה שקרית שישראל תיעלם. אני מניח שמפלגות שתומכות במאבק מזוין לא יורשו להשתתף בבחירות. לדמוקרטיות יש זכות וחובה להגן על עצמן מפני מי שמסכנים את חיי האנשים ואת ביטחון המדינה, כפי שעשתה חמאס במשך שנים רבות.

הלקח החשוב ביותר שעל הפלסטינים ללמוד ממלחמת עזה הוא שאין מאבק מזוין פלסטיני שיכול להביא לשחרור פלסטין. בהכרזת העצמאות הפלסטינית נאמר במפורש:

"היא (מדינת פלסטין) פונה לכל המדינות והעמים שוחרי השלום והחירות לעזור לה בהשגת יעדיה, לספק לה ביטחון, להקל על טרגדיית עמה, ולעזור לה לסיים את הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים."

בהצהרה המדינית שנלוותה להכרזה הובהר בבירור שהיעד הוא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 – ולא על כל שטחה של פלסטין ההיסטורית. זה היה ויתור עצום שעשה יאסר ערפאת ואומץ על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית – זו הייתה פוליטיקה של ריאליזם, הסכמה למדינה פלסטינית על 22% בלבד מהשטח ההיסטורי. היום, יותר מאי פעם, פלסטין זקוקה לריאליזם פוליטי – זהו הנתיב היחיד שיכול לסיים את אימי הכיבוש ולהפוך את חלום החירות למציאות.

פלסטין זקוקה לממשל טוב ואחראי. זה מה שהעם הפלסטיני רוצה – ממשלה שפועלת למען הצרכים של האזרחים, נטולת שחיתות, שתביא שחרור, ביטחון וכבוד לכל פלסטיני. הדרך להשיג זאת היא בהכרה בכך שההחלטות של הפלסטינים ישפיעו על ההחלטות העתידיות של ישראל. זכרו: גם אם 192 מדינות החברות באו"ם יכירו במדינת פלסטין – הכיבוש יסתיים ופלסטין תהיה חופשית רק כאשר מדינת ישראל תכיר במדינת פלסטין. זו הפוליטיקה של ריאליזם.

העם בישראל והעם בפלסטין קשורים זה בזה לעד, משום שאנחנו חולקים את אותה מולדת. או שנמשיך להילחם, להרוג ולמות יחד – או שנמצא דרך לחיות יחד – זה לצד זה בביטחון, בכבוד ובשלום.

אז אל תחשבו שאני, ככובש מתנשא, אומר לכם איך לחיות או אילו החלטות לקבל. אני רוצה שהכיבוש ייגמר. אני רוצה שפלסטין תהיה חופשית. אני רוצה שלפלסטינים יהיה ביטחון. אני רוצה שכנים שמחים ומשגשגים. ואני מקווה שגם אתם רוצים את אותו הדבר עבורי.

לכן העצה שלי אליכם איננה מתוך התנשאות – אלא מעומק ליבי, כי אני רואה את האנושיות שבשכנַי, ואני רוצה שיסתיים הסבל של כולנו – לתמיד.