גטו רפיח: חלומו של שר הביטחון הישראלי לעקור את הפלסטינים

בתוך משא ומתן עקיף בין המדינה הכובשת לחמאס להשגת הפסקת אש והפסקת אש, ישראל ממשיכה במלחמתה העזה, תוך כופה את שליטתה על כ-70% מרצועת עזה. נקודה זו מהווה מחלוקת מהותית המעכבת את מאמצי הגישור, במיוחד בנוגע למפות ולפריסה מחדש או נסיגה של כוחות הכיבוש מאזורים הנמצאים תחת שליטתה.

המדינה הכובשת מתכננת להטיל תוכנית במהלך תקופת הפסקת האש בת 60 הימים, שבמהלכה יוקמו מחנות מעצר בהריסות רפיח. התוכנית שואפת לדחוף את הפלסטינים לעבר רפיח ולכלוא אותם שם, ובכך לסלול את הדרך להגירתם.

התוכנית הישראלית שהוצגה במשא ומתן משאירה את כל העיר רפיח תחת כיבוש, עיר רפאים, וסוללת למעשה את הדרך ליישום מדיניות של עקירה בכפייה. היא פולשת לכמעט 40% משטח רצועת עזה, כאשר השליטה הישראלית משתרעת עד שלושה קילומטרים מהגבול באזורים מסוימים. הדבר מונע מיותר מ-700,000 פלסטינים לחזור לבתיהם, ועוקרים אותם בכפייה למרכזי עקורים ברפיח, תחת התווית של "עיר הומניטרית", שאין לה שום קשר לאנושיות.

המפות שישראל מציגה במשא ומתן אינן אלא בדיחה, שכן ציר מוראג הפך ל"ציר פילדלפיה החדש", המחלק את עזה לשניים. כשם שתוכניתם הקודמת של הגנרלים נועדה לכתר את צפון רצועת עזה ולנתק את הקשר שלה לישראל, מרכז הכובד של הכיבוש הועבר כעת מצפון רצועת עזה לציר מוראג.

כל התעקשות על הקמת מחנה מעצר, או מה שמכונה בטעות "מחנה הומניטרי", משמעותה השארת מעבר רפיח תחת שליטה ישראלית, מתן אפשרות לישראל לעבור דרכו ולהטיל את שליטתה הביטחונית. נתניהו לא יסכים לחזרה לקווי הפסקת האש הקודמים, שכן ממשלתו תקרוס מיד אם יעשה זאת.

בהקשר זה, שר הביטחון הישראלי ישראל כץ מקדם למעשה את רעיון הממשלה להקים מחנות מעצר ככלי ליישום מדיניות של עקירה בכפייה, פשע מובהק על פי המשפט הבינלאומי.

לפני יותר משנה הוזמן כץ, אז שר החוץ, לכנס של שרי החוץ של האיחוד האירופי כדי לדון במצב ההומניטרי בעזה. הוא הפתיע את הקהל בהצגת סרטון שהפיק כמעט עשר שנים קודם לכן, ובו הציג פרויקט בדיוני שכינה "אי עזה", אי מלאכותי בים שאליו יועברו כל תושבי הרצועה.

פרויקט זה, שהתעלם לחלוטין מהמציאות הגיאוגרפית והפוליטית, לא היה אלא כיסוי דק לרעיון הטיהור האתני: בידוד האוכלוסייה, שלילת זכות השיבה שלה והצבתה תחת שליטה ימית ואווירית ישראלית. כץ התעלם מההשלכות ההומניטריות הקטסטרופליות של הפרויקט, והציג אותו כ"פתרון חדשני".

כאשר "אי עזה" היה בלתי אפשרי ליישום, כץ החיה את הרעיון בצורה חדשה: גטו רפיח.

הרעיון החדש קורא להקמת מחנה ענק על חורבות רפיח, שם יאספו כמיליון פלסטינים בתוך אזור סגור ומוקף חומה, ללא חופש תנועה, תחת שליטה צבאית ישראלית ישירה, וללא כל הנהגה פלסטינית אמיתית או פיקוח בינלאומי.

למרות שהפרויקט מוצג תחת הכותרת של "סיוע הומניטרי", מהותו היא שליטה, בידוד ושלילת זכויות יסוד. אפילו סיוע בינלאומי, שכביכול ניטרלי, יהיה כפוף לחלוטין לפיקוח ולתזמון ישראליים.

האיחוד האירופי, למרות התנגדויותיו הראשוניות, הביע את נכונותו לספק סיוע. עם זאת, יישום "גטו רפיח" יעמיד אותו, יחד עם תורמים אחרים, בפני אחריות מוסרית ומשפטית ישירה: האם הם יתרום לבניית מחנה מעצר המוני?

כץ, מצידו, רואה ברעיון הזה מנוף אלקטורלי בתוך מפלגת הליכוד. על פי הדיווחים, הוא רואה בצו מעצר מבית הדין הפלילי הבינלאומי, אם יונפק, "אות כבוד" שיחזק את מעמדו בפריימריז.

הסכנה בפרויקט של כץ טמונה לא רק באכזריותו, או במטרותיו הקשורות לכיבוש מחדש של רצועת עזה, אלא גם בשתיקה של העולם לנוכחה. הדמוניזציה והדה-הומניזציה של תושבי עזה מתבצעות בשפה מוכרת: "טרוריסטים", "איום דמוגרפי", "נטל אנושי". שפה זו משכפלת בבירור את השיח הג'נוסידי שהאנושות הכירה קודם לכן.

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה בבת אחת, אלא מתחילה בצעדים קטנים, כמו הצדקת "מחנות זמניים".

כל מי שחושב שהשוואת גטו רפיח לגטאות היהודים של אירופה הנאצית היא הגזמה, צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה:

האם מקובל לכלוא מיליון איש בתוך חומה, רק בגלל שהם פלסטינים?

בסופו של דבר, כץ אולי ייעלם מהזירה הפוליטית, אך הרעיון שלו - המשלב פנטזיה, שליטה, ענישה קולקטיבית, טיהור אתני, עקירה וגירוש - יישאר כתם על כל מי ששתק, השתתף בו והעניק לו לגיטימציה תחת התירוץ של "ביטחון ישראל".