אין שום סיבה הגיונית שישראל תרצה לחיות לצד שכנים עניים. לישראל יש אינטרסים אסטרטגיים, לאומיים וביטחוניים לחזק את הכלכלה הפלסטינית ולאפשר למשפחות פלסטיניות לשגשג. במילים פשוטות: עוני פלסטיני פוגע בישראל. הגיע הזמן להחזיר את העובדים הפלסטינים למקומות העבודה בישראל. כמובן, כל בעלי היתרי העבודה יצטרכו לעבור את האישורים הביטחוניים הנדרשים. כיום, מניעת כניסת עובדים פלסטינים לישראל יוצרת סיכון ביטחוני גדול יותר מאשר החזרתם לעבודה.
לישראל יש גם צורך דחוף בכוח אדם, במיוחד בענף הבנייה. כלכלית, העדיפות תמיד הייתה לעובדים פלסטינים על פני עובדים זרים – אלה שולחים את כספם מחוץ לישראל, בעוד ששכר העובדים הפלסטינים נשאר במעגל הכלכלה המקומית. אך מעל הכול, הסיבה המרכזית להחזרת העובדים הפלסטינים היא העובדה שהפלסטינים בגדה המערבית הם שכנינו, ויישארו שכנינו בין אם נקדם פתרון של שתי מדינות או סיפוח. עוני פלסטיני מזיק לישראל, והתעלמות מסבל השכנים היא מעשה חסר אחריות חסר חמלה.
לפני ה-7 באוקטובר, הפלסטינים היו בין הצרכנים הגדולים ביותר של מוצרים ושירותים ישראלים. כיום, לתושבי הגדה אין אפילו כסף לצרכים הבסיסיים ביותר. לאחר 20 חודשי מלחמה, הכלכלה הפלסטינית במצב קריסה. אנשים בגדה מספרים לי שאין להם אוכל להניח על השולחן. חבר קרוב שלי, ספק ציוד רפואי לבתי חולים ומרפאות ברחבי הגדה, מספר שהוא מוצא עצמו עם ערימות של צ'קים ללא כיסוי. הוא כבר לא יכול לייבא מוצרים חדשים כי החשבונות שלו ריקים. זוהי תמונת מצב מייצגת של כל המגזר הפרטי הפלסטיני. ההכנסה מעבודה בישראל הייתה בעבר מנוע הצמיחה של הכלכלה הפלסטינית – מנוע שכובה כבר 20 חודשים.
המלחמה הובילה לצניחה של 32.2% בתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) בגדה המערבית בשנה האחרונה. לפי ארגון העבודה הבינלאומי, שיעור האבטלה עומד על כ-35%.
ערב המלחמה ב-7 באוקטובר, כ-175,000 פלסטינים מהגדה הועסקו בישראל: 150,000 בתוך הקו הירוק, ולפחות -25,000 בהתנחלויות. מאז פרוץ המלחמה, ישראל אסרה על כניסת עובדים פלסטינים לישראל (למעט כ-8,000 עובדים שקיבלו היתרים מיוחדים לתחומים חיוניים). השכר היומי הממוצע בגדה עומד על 32 דולר, לעומת 82 דולר בישראל.
בעשור האחרון, תעסוקה פלסטינית בישראל הפכה למרכיב קריטי בכלכלה הפלסטינית. בין 2010 ל-2023, מספר העובדים הפלסטינים בישראל הוכפל – אך הכנסותיהם צמחו בקצב מהיר בהרבה. לפי נתוני מאזן התשלומים של הרשות הפלסטינית, סך ההכנסות מעבודה בישראל זינק פי שישה: מ-700 מיליון דולר ב-2011 ל-4.3 מיליארד דולר ב-2023.
במגזר הציבורי, המצב קשה אף יותר. הרשות הפלסטינית היא המעסיק הגדול ביותר (21.3% מהתעסוקה), אך היא בפשיטת רגל דה-פקטו, ללא גישה להלוואות בנקאיות. הכנסות המיסים של הרשות, שנאספות ברובן על ידי ישראל (בניכוי עלויות שירותים כמו מים וחשמל), הוקפאו חלקית או באופן מלא ב-20 החודשים האחרונים. גם כשהכספים משולמים, הם מגיעים באיחור רב.
הכנסה חודשית זו (175 מיליון דולר) היא מקור החיים של הרשות: ממנה משולמים משכורות עובדי המדינה (כולל כוחות הביטחון) וממומנים שירותים בסיסיים כמו בריאות וחינוך. כיום, עובדים אלה מקבלים רק משכורות חלקיות – מצב שמונע מתושבים רבים לרכוש אפילו מצרכים יומיומיים. ההשלכות הגלובליות: יותר משליש מהתושבים נאלצים לקנות מזון באשראי. חלקם שורדים הודות לגינות ירק קטנות או תמיכה משפחתית. הפגיעה בתזונת ילדים חמורה, עם עלייה מדאיגה בבעיות בריאות. התוצר לנפש צונח, האינפלציה מרקיעה שחקים, והגירעון התקציבי צפוי להכפיל עצמו עד סוף השנה אם המגמה תימשך.
מצב זה אינו בר-קיימא. אם יימשך, הוא ישפיע ישירות על הביטחון – הן של ישראל, הן של הפלסטינים. כשאנשים מגיעים למצב של "אין מה להפסיד", ומתקשים להאכיל את משפחותיהם, מעשי ייאוש הופכים לבלתי נמנעים.
המלחמה בעזה קרובה לסיומה (היא הייתה צריכה להסתיים מזמן). גם העימותים עם לבנון, איראן וסוריה שככו. הגיע הזמן לרגיעה ולהתחיל בשיקום. טיפול במשבר הכלכלי קל יותר מהתמודדות עם הסוגיות הפוליטיות (שגם אותן יהיה צורך לפתור בהמשך).
אחרי ה-7 באוקטובר, הציבור הישראלי לא רצה לראות פלסטינים ודרש נקמה. אך הפלסטינים לא ייעלמו. עלינו להבין שחיי שני העמים שזורים זה בזה – עתידנו משותף. החזרת העובדים הפלסטינים היא אינטרס ישראלי לא פחות מפלסטיני.
ד״ר גרשון בסקין הוא היו״ר השותף של ברית שתי המדינות
שתף את דעתך
החזירו את העובדים הפלסטינים לישראל – עכשיו!