היום, שני, פרסם עיתון "הארץ" דיווח תחת הכותרת: "מצור בתוך מצור" מונע סיוע הומניטרי מעשרות האלפים שנותרו בצפון רצועת עזה.

העיתון אומר, ב-18 באוקטובר הופצץ בניין באל-פאלוג'ה, מחנה ג'בליה, ובתוכו היו 32 פלסטינים, חלקם שרדו בקושי וביקשו עזרה למי שנמצא מתחת להריסות משרד האו"ם לתיאום הומניטריים (OCHA) התערבו וניסו להיכנס למקום, אך בקשתו נדחתה לחלוטין גם עם עשרות בקשות שהוגשו בחודש שעבר

הצבא הישראלי הודיע לאומות המאוחדות שאין עוד טעם ללכת למקום מכיוון שהאפשרות של מי מהנצורים לשרוד היא אפסית.

בעיתון נמסר: עד היום, הצבא הישראלי לא פרסם את סיבת ההתקפה על הבניין באל-פלוג'ה, ולא טען כי מי מקורבנות התקיפה היה חבר בחמאס.

יורגוס פטריולוס, פקיד האו"ם בעזה, אומר: יש אסון הומניטרי גדול בצפון רצועת עזה הצבא הישראלי מסרב לאפשר סיוע להיכנס ומפציץ על בסיס יומיומי, וכן במשך 3 שבועות התקיפות לא פסקו מדי יום יש שימוש ברור בסיוע הומניטרי כנשק נגד... אזרחים שם

ב"הארץ" אומרים: כיום יש ברצועת עזה למעשה שלושה חוגי מצור שעליהם חלים מגבלות שונות: ראשית: כל הרצועה נמצאת במצור, ואיש לא יכול להיכנס או לצאת ממנה אלא באישור הצבא הוטל על כל צפון רצועת עזה, מאזור בקעת עזה לצפון, כולל העיר, מחנות פליטים ואזורים נוספים בתחילת החודש שעבר, הטיל הצבא מצור נוסף וחמור יותר בצפון רצועת עזה. ג'בליה, בית להיא ובית חאנון בכיר באו"ם תיאר זאת כ"מצור בתוך מצור בתוך מצור".

העיתון מוסיף: נותרו בין 75 ל-90 אלף אזרחים בג'בליה, בית להיא ובית חאנון שאינם יכולים או רוצים לעזוב למרות דרישת הצבא הישראלי לנוע דרומה.

פטרופולוס אומר: כשהשאר נשאלים למה הם נשארים, הם עונים: קשה לחיות כאן וקשה לחיות שם (מדרום למצור), אבל כאן לפחות אני לא גר באוהלים... זה כן. לא אומר שהבתים באזור שלמים, אבל באזור רפיח ישנים תחת ניילון בתנאים קשים

תושב האזור הנצור שמסרב לעזוב אמר לעיתון הארץ: אנחנו מעדיפים למות בג'בליה ולא לגור באוהלים ולהיות נתונים להשפלה... היו דיונים קשים מה לעשות עם הילדים והאם צריך להיפרד מהם, אבל נישאר ביחד ונמות בכבוד, וגם מי יבטיח שאנחנו לא נפציץ או נירה ברגע שנעזוב? אין מקום בטוח בעזה כל ההצהרות על מסדרון בטוח או אזור הומניטרי הם שקרים. אנשים לא מבינים כמה זה מסוכן לעבור ממקום למקום.

ב"הארץ" פורסמו עדויות של אזרחים רבים על הנעשה בצפון רצועת עזה, כולל מצור חונק וניסיון לאלץ אותם לנוע דרומה, אך הם מתעקשים להישאר שם.

בעיתון נכתב: אישור הכניסה היחיד לאזור המבודד יועד לאמבולנסים שהגיעו להסיע חולים קשים מבתי החולים שם לבית החולים בעיר עזה, והובלה זו מצריכה תיאום מורכב עם מטה התיאום של ממשלת ישראל, ולאחר מכן שיירה יוצאת לבתי החולים, נושאת... החולים נמצאים באמבולנסים והם חוזרים דרומה, הם מתבקשים לעצור לבדיקה, והפרמדיקים מתבקשים להוציא כל פצוע מהאמבולנס וללכת איתו מרחק של 50 מטר ולהציג אותו לחיילים.

פטרופולוס אומר: פעם אחת כשהסענו את הפצועים, הקצין שאל אותנו למה לא הוצאנו את הפצועים מהאמבולנס אמרתי לו: בוא תראה, זו ילדה בת שבע שיש עליה פצע ראש שדרכו אפשר לראות את המוח שלה, אבל נראה שהדרך היחידה לא להיות מחבל בעזה היא להיות ילדה התעכבנו במשך שלוש שעות במהלך הבדיקה, וכל הזמן הזה הפרמדיק המשיך לתת חמצן לילדה העברנו אותה לבית החולים בעזה, אבל אני לא יודע אם היא שרדה.

בנוסף לאפשרות כניסת אמבולנסים, איפשר הצבא הישראלי בחודש שעבר העברת מזון, ציוד רפואי, דלק ועירוי דם לבית החולים כמאל עדוואן בבית להיא, אך לא כל הבקשות התקבלו לאותו בית חולים באזור הנצור בעלת מחלקת דיאליזה המטפלת בכ-65 חולים.

פעולת מכשירי הדיאליזה תלויה בסולר של בית החולים, ולדברי פטרופולוס, כשיגמר הדלק, מה שעלול לקרות בקרוב, כל החולים במחלקה ימותו.

כך גם לגבי חולים כרוניים אחרים, ובבית החולים יש גם מחלקת טיפול נמרץ ונשימה, אבל מכיוון שאין ברצועה אמבולנסים מצוידים במנשמות מלאכותיות, לא ניתן להעבירם לבתי חולים אחרים, וכאן מסביר פטרופולוס: הם יחיו. או למות בתוקפנות מוחלטת, וללא "אתה יכול להוציא אותם משם".

הוא ציין כי במהלך ביקוריו בבית החולים הוא נתקל במקרים של לחץ פוסט טראומטי ופציעות פסיכולוגיות שאיש לא הצליח לטפל בהן.

העיתון מתייחס למספרים הגדולים של קורבנות פלסטינים בצפון רצועת עזה, ששום צוות רפואי או הגנה אזרחית לא יכולים לעזור להם.

לגבי הספקנות הישראלית לגבי מספרי הקורבנות אומר פטרופולוס: בכל מקרה, יש עשרות הרוגים מדי יום. אם אין 100 הרוגים אלא רק 50, זה בסדר? האם הרג 50 אנשים פרופורציונלי להרג אדם אחד? "היה פיגוע אכזרי ב-7 באוקטובר, אבל האכזריות נמשכת כל יום מאז, לא רק נגד אנשים, אלא גם נגד המקום שבו הם חיים, הנוף, המבנים והכבישים".

לפני כחצי שנה היה פטרופולוס עד להתקפה בח'אן יונס שכוונתה לבכיר חמאס. הוא נזכר: זה נראה כמו נגסאקי, אבל היו 70 אנשים שפשוט התאדו כשהם הפציצו את מאוואסי ב-10 בספטמבר, קפצתי מהמיטה, והיו גם עשרה או 20 אנשים אוהלים לפני הפיגוע והם נעלמו בפשטות... גם אני הייתי בבית חולים אחרי ההפצצה, וזה נראה כמו בית מטבחיים, והיה דם בכל מקום.

פטרופולוס, אזרח יווני המתגורר עם משפחתו בירדן, עובד בתחום הסיוע ההומניטרי ברחבי העולם מזה כ-20 שנה, 14 מהן באמצעות האו"ם. הוא ביקר בדרפור, אפגניסטן, תימן, לוב ועוד מדינות הוא נמצא בגזרה מאז ינואר, ונשאר שם במשך ארבעה או חמישה בחודש, לדבריו, ההבדל בין אזורי מלחמה אחרים בעולם לעזה הוא שאין מקום בטוח בעזה.

הוא מאשר: אין דבר כזה בעזה. כל מקום יכול להיות חשוף לאש מכל כיוון הכל מאוד טרגי אתה צריך לדמיין מה היה קורה אם 60 אזרחים יהרגו באוקראינה כל יום.

הוא ציין כי הצבא הישראלי מתייחס לעובדי האו"ם בדרכים משפילות, וגורם להם להמתין שעות לכניסת התיאום, למרות שהם מקבלים תיאום מוקדם.

פטרופולוס אומר שכל המגזר מדיף ריח של גופות נרקבות הבוקעות מההריסות שמתחתן קבורים אנשים, ושכלבי בר מסתובבים עם איברי אדם בפה, ואנחנו אוספים את גופותיהם של אנשים שנהרגו מהכבישים שבהם אנחנו עוברים. ואיש לא יכול להגיע אליהם ולמסור אותם לצלב האדום.