לא להרוג!

"לא תרצח", היא הדיבר החמישי שמציב בפנינו את האפשרות הבלתי אנושית והבלתי מוסרית שהאדם יכול להחליט לשים קץ לחייו של רעיו ולהשמידו.

לכן אנו מוצאים שעשרת הדיברות מדגישות את ההכרח להתחשב באהבת ה' ואהבת הרעך בכל מה שאנו עושים ועושים, כדי ללכת בדרך הישועה. זו המציאות של המצב לגבי הנצרות וכל מאמין נוצרי, אבל זה נכון גם לגבי האנושות כולה, שכן רצח לא יכול להיות חוק מוסרי, אלא הוא נשאר פשע מתועב.

מוות הוא ההפך מהחיים. רצח הוא ההפך מהחיים. לתת חיים זה ההיפך מלקיחת חיים. למי יש כוח לקחת חיים? מי יכול להרוג את מינו או כבר הרג את מינו? מי מאפשר למספר מקרי המוות הזה לעלות מיום ליום, ולמי יש את הכוח לעצור את שפיכות הדמים, אבל לא עושה שום פעולה אחת לעשות דבר? אני מאמין שהתשובה לשאלות הללו, שרבים בעולם שואלים את עצמם, ברורה ואינה דורשת הסבר, אך לצערי אף אחד לא בא לענות עליהן באומץ. אלו שאלות שנשאלות על ידי כל מצפון חי שחש בחוסר האמת והצדק. מותו של אדם אחד הוא אירוע כואב, שלא לדבר על מותם של בני אדם תמימים וחסרי הגנה! זה כואב יותר מהכל. האדם המצפוני אינו יכול להבין או להבין את חוסר החמלה האנושית, או את האדישות שנותרה בעיניו בלתי אנושית. שנאה היא ההיפך מאהבה, ונקמה היא ההיפך מסליחה. מאיפה כל כך הרבה שנאה? מה דוחף אדם לגרום לאדם אחר לסבול? נראה שאיננו מסוגלים לעצור אלימות שאיננו מוצאים מקבילות אפילו בעולם החי, כי אנו מוצאים בעולם החי הרבה סולידריות בין בני אותו המין.

בארץ הקודש נמשכים ההרג של אזרחים חסרי הגנה, האלימות מתפשטת, ומספר ההרוגים בלבנון, הגדה המערבית וסוריה נמצא בעלייה, בעוד מקרי המוות בעזה הם למרבה הצער סטטיסטיקה בתהליך מתמשך וגדל ללא הפסקה. למרות שלמרבה הצער הם כבר לא מובילים את עלוני החדשות. אלפי עקורים חיים באוהלים וסובלים ממצוקות קשות אלפי ניצולים מתמודדים עם רעב וצמא וסובלים מחום וקור שחזרו שנה שלמה לאחר תחילת הטרגדיה.

סיוע לא מגיע, ואם הוא מגיע, הוא לא עונה על הצורך, ובכל זאת הוא עדיין אסור. תהליך הצלת החיים הפך למשימה קשה ביותר לאור המחסור בתרופות וערעור היציבות של מערכת הבריאות בבתי החולים כתוצאה מהכוונה מתמשכת שלהם. רבים נקברו מתחת להריסות, ורבים אחרים טרם נקברו כראוי. מוות וחורבן נזרעים, חיי אדם, בתים, כבישים ומקומות תמיכה לגוף ולרוח נעלמים, ונהרסים נפלאות הטבע שאלוהים נתן לאנושות כפויה טובה וחסרת אחריות. אנשים הורגים ומשמידים את עצמם למען עניין וכוח. פשעת הרצח מתבצעת תוך התעלמות מוחלטת ואדישות לצרכיו הבסיסיים של שכנינו הרציחות מתבצעות באדישות ובהיעדר כל אמצעי נחרץ להפסקת המלחמה, למרות קיומן של היכולות לעצור אותה. אלוהים היה רחום לקין, סלח לו והגן עליו מפני מי שרצה לפגוע בו.

אי ביצוע רציחות פירושו לא רק להפסיק לתמוך במלחמה ולשלוח כלי נשק, אלא להפסיק קודם כל לשתול רצח בראש ובמוח, ולהפסיק לספק לצדדים נשק שנית. זה יקרה רק על ידי אימוץ גישה חדשה שמתחילה ברוך ציפורני הילדים בבית, בבית הספר וברחוב, גישה הנשענת על הקניית ערכים של אהבה, אמת, צדק וכבוד לאנושות. מתנה מאלוהים הכל יכול שאין לאדם זכות עליה. מצד שני, זה מושג על ידי עצירת יצירת קונפליקטים כך שיהפכו לתחום לשיווק כלי נשק קטלניים חדשים, שעבורם הופכים בני אדם חפים מפשע לשדה לניסויים. אולם, הרחק מהחלום הוורוד הזה והאידיאליזם הזה שמתנגש עם חמדנות ונטיות הכוח של כמה מאדוני העולם הזה, הדרישה והצורך המיידיים כעת ומיד טמונים בעבודה נחושה ורצינית להפסקת המלחמה, ולאחריה אנו ידון כיצד למנוע את הישנותו. איך יכול העולם המתורבת הזה, שמדינותיו מתחרות ומתהדרות בביטול עונש המוות מהחוקות שלהן, לא להפסיק את המלחמה הזו? האם לא מגיעה לחפים מפשע חוקה אנושית וגם חוקה אלוהית, שנותן החיים הוא היחיד שיש לו את הזכות לקחת אותה בחזרה? די עם המלחמה, די עם אובדן חייהם של חפים מפשע לא תשיג ניצחון או הישג אלא כדי להגביר את מאזן אדוניה מעול חטאם ומשקל אשמתם בפני עצמם ובפני העם. והכי חשוב: לפני אלוהים הכל יכול, שציווה אותנו: "אל תהרוג"!