אחדות שדות הקרב: הנשק שישראל לא רואה בקרב קיומי

יאסר מאנה

חוקר בתכנית לתואר שני בלימודי ישראל/אוניברסיטת בירצייט

ישראל ביצעה לאחרונה הפצצה אווירית אינטנסיבית על לבנון תחת השם "חיצי הצפון", במטרה פוליטית ברורה ללחוץ על חיזבאללה להגיע להסדר מדיני המפריד בין המלחמה המתמשכת ברצועת עזה לבין כל עימות פוטנציאלי עם חיזבאללה בלבנון. . בתוך ההסלמה הזו, המונח "אחדות מרובעת" חזר לחזית בעוצמה.

המאמר נועד לנתח את המושג "יחידת ריבועים" ולהגדיר את משמעויותיו השונות. ניתן לומר שמונח זה נוצר לאחר קרב "חרב ירושלים" שפתחה ההתנגדות הפלסטינית במאי 2021, בהגנה על מסגד אל-אקצא ובתגובה להפרות הישראליות בירושלים, והניסיון לפנות את שכונת שייח' ג'ראח. . קרב סייף אל-קודס פתח פרק חדש של לכידות בין הזירות השונות הרואות בישראל אויב משותף.

המושג "אחדות הזירות" צץ באופן משמעותי לאחר קרב "סייף אל-קודס", שכן אותו קרב חשף את אחדות האינטראקציה בין זירות ההתנגדות השונות, בין אם בעזה, בגדה המערבית, בשטחים שנכבשו ב-1948, או לבנון. ואז, בשיטפון אל-אקצא ב-7 באוקטובר 2023, צצו זירות נוספות, כמו סוריה, עיראק ותימן. הקרב בא כדי לאשר שהתוקפנות הישראלית בכל אחת מהזירות הללו תתקבל בתגובות שעלולות לחרוג מהגבולות הגיאוגרפיים הרגילים.

"אחדות הזירות" הוא מונח שנטבע בשיא העימות עם ישראל, ומבטא את המאמצים המשותפים של קבוצות שונות של זירות התנגדות הכוללות את עזה, הגדה המערבית, הפנים הפלסטינים, לבנון, סוריה, תימן ועיראק. . זירות אלו, למרות המרחק הגיאוגרפי והנסיבות הפוליטיות השונות שלהן, מאוחדות בחזון משותף להתמודדות עם ישראל, מה שגורם לסכסוך לחרוג מגבולות צבאיים ולכלול אזורים עמוקים ומשפיעים יותר.

במילים אחרות, "אחדות שדות הקרב" אינו רק מונח צבאי, אלא נושא משמעויות עמוקות יותר הקשורות לאחדות התכלית והחזון נגד הכיבוש הישראלי. התגובה מעזה לאירועים בירושלים היוותה אבן דרך במודעות ההתנגדות לכך שהקרב הוא זהה בחזיתות שונות, וכי התמקדות בכל זירה היא מכוונת לכולם.

משמעות המושג אינה רק תיאום פעולות צבאיות, אלא מעבר לכך וכולל שלוש משמעויות עיקריות התורמות לחיזוק אחדות זו: אחדות של זיהוי האויב, אחדות זירת ההרס ואחדות הרגשה אינדיבידואלית. בהקשר זה, המונח מייצג כוח חדש הפועל לעיצוב מחדש של הזירה הפוליטית והשטחית לטובת ההתנגדות.

אחד המאפיינים הבולטים של "יחידת הזירה" הוא יחידת זיהוי האויב. בזירות המגוונות הללו מתגבשת ראייה אחת של ישראל כאויב משותף. הגדרה מאוחדת זו של האויב הופכת את הסכסוך עמו לסוגיה קיומית שאינה מוגבלת לגבולות עזה או לבנון, אלא חלה על כל זירה הרואה בישראל פרויקט התיישבותי ואויב שיש להתמודד ולהילחם בו.

זה לא רק סכסוך גיאופוליטי בין שתי מדינות או יותר, אלא התנגשות בין ציר ההתנגדות לבין ישות שציר זה רואה בה איום מתמשך. זיהוי ברור זה של האויב מחזק את אחדות הזירות הללו ונותן להן מומנטום אסטרטגי שהופך כל התקפה על אחת מהזירות הללו להתקפה על כולן, שכן כל חזית רואה בקרב שלה חלק בלתי נפרד מקרב גדול ורחב יותר.

ישראל, עם פעולותיה הצבאיות בזירות שונות, יצרה סצנה דומה בכל מקום אליו היא מגיעה. מעזה ועד הגדה המערבית, מהפרברים הדרומיים של לבנון ועד לאתרים בסוריה ובעיראק, נראה שהכיבוש חוזר על אותן שיטות הרס בכל זירה. התמונות המגיעות מעזה תואמות את זירות ההרס בפרברים הדרומיים, והשריפות המשתוללות בנמל חודיידה בתימן דומות לשריפות שהכיבו את הקונסוליה האיראנית בסוריה.

האחדות הזו של הסצנה ההרסנית הופכת את התוקפנות הישראלית למרכיב משותף בכל הזירות, שכן הסצנה ההרסנית חוזרת על עצמה בכל פעם. התוצאה היא שהרס זה תורם להגברת הלכידות של החזיתות, שכן העמים וההתנגדויות בזירות אלו הבינו כי האויב שפוגע בהם הוא זהה, ומשתמש באותם כלים ושיטות להשמדתם. מה שקורה בעזה לא רחוק ממה שקורה בלבנון או בתימן, והרס בכל מקום תורם לחיזוק האחדות של שורות ההתנגדות.

ההשפעה אינה מוגבלת להיבט הפיזי בלבד, אלא מתרחבת להיבט הפסיכולוגי והרגשי. אחדות הרגש האינדיבידואלי מייצגת מימד יסודי בתפיסה זו, שכן הפרט חש בכל זירה שמה שקורה בזירות אחרות הוא הרחבה של מה שהוא חווה בארצו. הסולידריות עם העם הפלסטיני בעזה מחזקת את תחושת המטרה המשותפת בלבנון, והעיראקים מרגישים שהמלחמה בסוריה או בתימן קשורה למאבקם נגד ישראל.

הקשר הרגשי והפסיכולוגי הזה מחזק את לכידות ציר ההתנגדות, שכן הפרט בכל זירה הופך לחלק מקרב גדול יותר. התחושה הקולקטיבית כי הגורל משותף מחזקת את הרצון העממי להמשיך בהתנגדות ולהתמודד עם התוקפנות, מה שהופך את "אחדות הזירות" לכלי פסיכולוגי רב עוצמה התורם לחיזוק נחישות ציר ההתנגדות.

ישראל, למרות ניסיונותיה החוזרים ונשנים להפריד את הזירות זו מזו ולנטרל את כוחות ההתנגדות, פעולותיה בשטח מובילות לחיזוק הקשר בין זירות אלו. "אחדות הזירות" פירושה לא רק עימות צבאי ישיר, אלא הוא הרחבה של אחדות התחושה והחוויה המשותפת בהתמודדות עם אויב יחיד.

למרות שלכל זירת התנגדות יש מטרות משלה שהיא פועלת להשיג בהתבסס על נסיבותיה המקומיות והפוליטיות, זירות אלו מסכימות וחולקות את המטרה הכללית, האמצעים והפרויקט במסגרת הכללית שלה. בין אם הזירה היא בעזה, בגדה המערבית, בפנים הפלסטינים, בלבנון, בסוריה, בתימן או בעיראק, המטרה הסופית נותרה להתעמת עם ישראל ולסכל את הפרויקט הקולוניאלי שלה. זירות אלו מאמצות התנגדות חמושה, פוליטית ועממית ככלי להשגת שחרור לאומי.

"היחידה המרובעת" היא נשק חדש בידי ציר ההתנגדות, נשק שישראל לא רואה ישירות, אבל הוא יעיל יותר מכל נשק מסורתי. תפיסה זו מעצבת מחדש את יחסי הכוחות, והופכת כל ניסיון ישראלי להפריד בין הזירות למאמץ שנדון לכישלון.